אבני נזר אבן העזר פד

הוי אחרים שבר"ן סיוע להתיר לגרשה בע"כ כשמאמינה, וכ"ש בנ"ד דחשיב רגלים לדבר ומותר ומחויב לגרשה בע"כ בלי פקפוק: הק' אברהם סימן מב ב"ה אור ליום ג' שמות עת"ר לפ"ק פה סאכטשאב, כבוד הרב המאה"ג חו"ב יר"א כו' מו"ה יצחק דוד נ"י הכהן אבד"ק זעליהוב. דבר האשה שלא הי' לה בנים מבעלה ובעלה אמר לה אולי מחמת עון, ושתחפש במעשי', והשיבה שבעוד בעלה הי' בצבא היא היתה משרתת אצל בעל חנות, שהיתה מסייעת בחנות והי' רגיל שם קונה ערל מאנ"ח והתקרב אלי' בקירבות שונות עד שנתפתתה לטייל עמו ברחובות, ואחר זה התחיל לתובעה לעבירה והיא לא שמעה לו ודחתה אותו בדחיות שונות עד שהתחיל לאיים עלי' באימת מות, ובכל זאת לא נתפתית אליו, אך פעם אחת יצאה מביתה באישון לילה והערל ארב לה תחת הדלת וכשיצאה תפסה ואחז בה ואמר כי מעתה לא יקבל שום תירוץ, ואם לא תמלא תאוותו ימיתנה במקדות שתחת מלבושיו כדרך אנ"ת, וביקש להוליכה למקום אחר, והיא לא רצתה רק שישוב עמה לבית שהיא משרתת, וכוונתה הי' אולי יקיצו אחד מבני הבית ותנצל, אך לדאבון נפשה לא הקיצו, ולצעוק היתה יריאה מאימת מות, ועוד כי בעלת הבית היתה חולנית ולהקיצה משנתה הי' סכנה, וישבה עמו כמה שעות, ובסוף אמר כי עוד לא ימתין, ואם לא יהרגנה, ותפסה בגבורה והפילה על המטה, ובכתה לפניו עד שאינה זוכרת בבירור אם טימא אותה, אך מסתמא טימאה, ועתה השאלה אם תהי' נאמנת שאנוסה היתה: תשובה א) הנה החשש מחמת דעת רבינו שמחה שהובא במרדכי פרק ב' דכתובות וברמ"א סי' קע"ח באשה שבאה לפני ב"ד ואמרה כי הלכה עם שני אנשים בדרך ובבואם ליער אחד אחזה והשני טימאה ואסרה ר' שמחה כיון דעברה על דת ונתייחדה, שמא הפסידה מיגו שלה, והכא נמי עברה על דת במה שהלכה לטייל עם הערל ברחובות, והיא יותר ממשחקת עם בחורים, היינו מדברת שיחה יתירה אף בלי שחוק משום שמביא לידי שחוק, [כן פירש הב"ש סי' קט"ו] כ"ש זו שהרשיעה לעשות לטייל עם הערל ברחובות, ולא עוד אלא שהי' לה התקרבות עמו כל כך עד שכשתבעה לדבר עבירה דחתה אותו בדחיות ולא מיאנה בו לגמרי, כפי הנראה הי' קירוב גדול ביניהם, והיא עוברת על דת גמור, ושוב לא תהי' נאמנת במיגו: ב) ואין לדחות דשאני איסור יחוד, שהוא משום חשש זנות, משא"כ קירוב זה אף שאיסור גמור הוא, מ"מ לא נחשדה על זנות, ליתא דטעם עוברת על דת דמפסדת כתובתה, משום דהבעל יכול לומר שחושדה בזנות, ועל כן בזמן שהי' השקאת מי מרים אם אין הבעל רוצה להשקותה מחוייב ליתן כתובתה אף שודאי עברה על דת לאחר התראה במה שנסתרה אחר הקינוי משום שיכול לעמוד על בירור במי המרים אם זנתה *), [ וכן כתב המל"מ פ"ב מהלכות סוטה פרק א' עיי"ש] וא"כ בנידון דידן שעברה על דת ומשום זה חשודה על זנות כנ"ל, לא תהי' נאמנת עוד במיגו, ואף דמבואר שם דאף שאין ידוע שנתייחדה חיישינן שמא יבואו עדים, והיינו משום שהלכה על הדרך והוא גלוי לכל, קרוב שיהי' עדים, ה"נ טיילה עמו ברחובות וגלוי לכל, ואם יתפרסם שהאיסור תלוי בזה יבואו עדים: **(הגהה ואף שאח"כ הי' סיבה שלא יוכל להשקותה, מ"מ לא קלקלה האישות כיון שאז הי' יכול לברר, ע"כ הגהה:**( ג) אך באמת דברי ר' שמחה קשיין טובא שהוא כתב דהא דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר היינו דווקא בשבוי' דמנוולת נפשה גבי שבאי כאביי ורבא פ"ק דקידושין, והרי כבר פירש"י דכל החשש מעדים היינו שיצא הקול שיש עדים, אבל לא בסתמא, דאל"כ למה דס"ד דלא אמרינן עדים בצד אסתן, איך תפרנס מתני' נשביתי וטהורה אני נאמנת ניחוש שיבואו עדים, ולא עוד דאף למסקנא דאמרינן עדים בצד אסתן כו' תקשי לרבינו שמחה שפסק דווקא בשבוי', מתני' דאשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ניחוש שמא יבואו עדים, ועוד דהא מסקנת הש"ס עידי טומאה איתמר, א"כ אין ראי' שנחוש על עידי יחוד, ודווקא חשש עידי טומאה שהוא איסור בירור משא"כ עידי יחוד: ד) ועוד בנידון דידן אפי' הי' קול שיש עדים על טיולה ברחובות עם הערל לא ניחוש כיון שהיא תחת בעלה, וכמו קלא דבתר נשואין לא חיישינן, באופן שדעת רבינו שמחה מוקשה מאד, ובמרדכי מבואר שרבים פליגי עליו, ורבינו שמחה כתבה באפשר ואין לחוש לה, כ"ש בנ"ד שאינו יחוד [רק באנו לדמות טיולה ברחובות] והבו דלא לוסיף עלה: ה) ועתה נדבר מהחשש מחמת שהי' בעיר, וכתב הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה דכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו עדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך, והראב"ד חולק יעיי"ש באריכות, וסוף דבריו כלל גדול בדין הממע"ה, וכתב מהר"ם אלשקר בתשו' סי' צ"ד דלענין איסורא הראב"ד מודה, והיינו דווקא בממון דאיכא חזקת ממון, אך בנ"ד דלא ידענו כלל משום דבר רק מפי' הדבר תלוי באיבעיא דריש ב"ב במיגו במקום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ולא איפשטא, והנה שם בפוסקים דלא איבעיא אלא בחזקה בינונית, אבל בחזקה אלימתא לא אמרינן, ובגריעא אמרינן, וחזקה דנידון דידן לראב"ד ודאי גרועה מהא דתוך זמנו, דבחזקה אין אדם פורע תוך זמנו הא מוציאין ממון, ובחזקה דשדה אין מוציאין ממון, וה"ה בחזקת עיר, ובודאי נאמנת במיגו: ו) ולכאורה יש לומר דהא דבעי בב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה, היינו דמיגו עם החזקת ממון מועילים נגד חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל המיגו גרידא ודאי לא שקולה כנגד החזקה, שהרי החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מועלת להוציא ממון ואילו מיגו להוציא לכמה פוסקים לא אמרינן, וע"כ הכרעת אחרונים בין נגד חזקה גריעא, דלכולי עלמא