אבני נזר אבן העזר פג

שהמעשה אמת לא מהני כיון דהעד לאו כלום, ובחלק ד' סי' רנ"ז זה לשונו דילמא שאני התם דאיכא סהדי דנאמן בשאר איסורין ע"כ אסור במהימן לי', וא"כ בעד כיעור ומאמין על הזנות שאין שום עדות לא נאסר, האמנם כי דברי רשב"א ח"ד, הרשב"א עצמו כתב להיפוך בחלק א' סי' קי"ח דאפי' גוי מתכוין להעיד אי מהימן לי' אסור ופסק כן בש"ע יור"ד סי' ט"ז סעיף י"א אף דגוי מתכוין להעיד אין לו נאמנות בשום מקום, מ"מ לא מצינו רק במאמין לעד, לא במאמין מה שלא אמר העד, והכי לפוסקים דווקא במהימן לי' גם בשאר מילי, מפורש דאין הנאמנות רק לעד, לא שבלבו מאמין שנטמאת, ואף להפוסקים החולקים בזה לא פליגי, ע"כ נראה לי שלא נאסרה עליו ולא נקרא רשע שאינו מגרשה, וע"כ אסור לגרשה בע"כ משום חדר"ג: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן מא ב"ה יום ד' שמיני תרס"ה לפ"ק פה סאכטשאב יע"א. שוכט"ס לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה מנחם מענדיל נ"י האבדק"ק יאדווע. דבר אחד שהתוודה ברבים בעת צרה שחיפשו בעבירות, ועמד זה והתוודה בבהכנ"ס שזינה עם א"א ושלחו אחרי' וגם היא הודית, והבעל אמר שהאמין לדברי', אם נאסרת עליו ואם יכול לגרשה בע"כ: תשובה א) הנה עדות הנואף שהודה יחשב רגלים לדבר, ולכאורה משמע מח"מ וב"ש בסי' קט"ו ס"ק ב"ט אם הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עמו לאוסרה, וכתבו ח"מ וב"ש דווקא ביש רגל"ד, ואם איתא דעדות הנחשד חשוב רגלים לדבר, א"כ מה צריך רגלים לדבר הלוא איכא עדות הנחשד: ב) אך בתשו' רעק"א סי' צ"ט, הביא כת"ר את דבריו, חולק על ח"מ וב"ש מלשון פסקי מהרא"י, אלא אפי' אין רגל"ד, אך במקום ע"א לא תלינן בעיני' נתנה באחר [גם הרב ז"ל מלאדי בתשו' חולק עליהם דלא תלינן בעיני' נתנה באחר רק במקום דליכא אלא חשש שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לבד לא במקום שני עדות, ושותא דמרן ז"ל לא ידענא, דהא ליכא שני עדים על זנות שאחד לא ראה רק שמע מפי' ואיכא עדים לענין שויא אנפשי', וסוף סוף משום שויא אנפשי' אתינן עלה] ולדידי הדין עם ב"ש וח"מ דבליכא רגלים לדבר ואי לאו הודאת הנחשד לא הי' גם ע"א דהא אמרינן עיני' נתנה באחר, א"כ כל העדות מכח הנחשד, ודומה לנכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, דהנחשד בלעדי העד ששמע הודאתה הוה ע"א ועד השומע לא הוי עד בלעדי הנחשד, ודקדוק רעק"א מפסקי מהרא"י אינו דקדוק, שהרי כל התשובה סובבת דעובדא ההוא חשוב רגלים לדבר, ומ"ש מהרא"י בלשון מאן לימא לן, משום דהא מילתא דהודאתה עם רגל"ד אוסר תולה לה מהרא"י שם במחלוקת תוס' יבמות עם תוס' כתובות: ג) אך שמ"מ אין ראי' מח"מ וב"ש דהודאת הנחשד לא יחשב כרגל"ד, דלעולם חשוב רגל"ד, אך דמ"מ לא הי' חשוב שני עדים דהוי נפיק נכי ריבעא דממונא כו', ועי' בח"מ סי' ל"ה סוף סק"ג כה"ג: ד) אך בנ"ד א"צ לכ"ז כיון שאמר דרך ווידוי ותשובה, משמעות אחרונים דהוי ודאי רגלים לדבר ואף שלא אמר בגביית עדות, דאטו לעדותו אנו צריכין הלוא עפ"י הודאתה אנו אוסרין ואמירתו רק שיהא רגלים לדבר, והדין ברור דיכול ומחוייב לגרשה אפי' בע"כ, וגם משום דמהימן לי', ואף שיש דיעות בזה, מ"מ הוי צירוף להיתר לגרשה בע"כ: ה) ובאמת דעת זה דאפי' מהימן לי' אסור לגרשה בע"כ דגורם לבטל תקנת רגמ"ה נפלאת בעיני, ולפענ"ד הי' נראה דאפי' בסתם כשאמרה טמאה אני לך מותר לגרשה בע"כ, שהרי הר"ן הקשה באומרת טמאה אני לך איך תקנו שלא תהי' נאמנת הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ומסקנת הר"ן בשם אחרים דמשנה ראשונה שנאמנת לאו דינא הוא דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו רק משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא, תקנו במשנה ראשונה להאמינה, דאי לאו דקושטא אמרה לא הוית מזלזלא בנפשה כולי האי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לעיני' נתנה באחר אוקמוה אדינא עכ"ד: ו) ולכאורה בעל שאמר שראה שאשתו זינתה שפשוט בש"ס כתובות (ט':) ובכל הפוסקים שקודם תקנת רגמ"ה נאמן לאוסרה עליו משום שויא אנפשי' חד"א, הלוא משועבד לה ואיך יהי' נאמן להפקיע עצמו משיעבודה, ואף דגבי' לא שייך עיניו נתן באחרת שבלא"ה בידו לגרשה, הא לא צריך לטעמא דעיני' נתנה באחר אלא משום דלא מזלזלא בנפשה, דהא לא שייך בדידי' שאמר עלי' וכשהוא רוצה ליפטר אותה מה איכפת לי' בזלזולה, ועוד דבש"ס כתובות (הנ"ל) מבואר דהאיסור משום שויא אנפשה חד"א, ולמה, הא משועבד לה, וצ"ל שמחוייב לגרשה להפקיע עצמו משיעבודו, ודווקא בדידה שאין לה עצה לצאת ממנו שלא מדעתו ואנוסה היא בגזירת ב"ד שאין מאמינים לה, ומותרת לדור עמו, אבל הוא דלאו אנוס הוא שפיר נאסרת עליו: ז) וממוצא הדבר נשמע שגם האומרת טמאה אני לך אין היתר רק אם אין הבעל רוצה לגרשה אף אם תרצה לקבל גט ממנו, אבל אם ירצה לגרשה מרצונה נאסרת בו, ממילא כשרצונו לגרשה אפי' רק מרצונה] נאסרת בו, ושוב מותר אפי' לגרשה בע"כ: ח) ובפוסקים מבואר במאמינה יש דיעות, ובאינו מאמינה משמע לכ"ע אסור לגרשה בע"כ, ומשמע דלא ס"ל כאחרים שבר"ן, וכן מבואר בתוס' יבמות (כ"ה.) דטעמא דלא אמרינן שויא אנפשה חד"א משום שראו חכמים שרוב נשים משקרות בזה ע"כ התירו חכמים זה, וזה שכתב בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב דבמקום שיש רגלים לדבר לא שייך לומר משקרת ושוב אמרינן שויא אנפשה חד"א, וכל זה אינו לדעת הר"ן דטעם דלא אמרינן שויא אנפשה משום דמשועבדת ולדעת הר"ן נראה דאפי' איכא רגל"ד אינה נאסרת, אך לגרשה בע"כ מותר אפי' בלא רגלים לדבר, ועכ"פ