אבני נזר אבן העזר סז

אמר אפי' לר"א רובא גריעא מאומדנא דרב אחא, ומ"מ מבואר, כי היכי דטעמא דשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הוא משום דאיכא חזקת ממון כנגדו [כמבואר בתוס' ריש פרק הלוקח בהמה ובתוס' וראשונים סוף בתולה נשאת, וכמו שהוכיחו הראשונים מסוגיא דניפול ב"ב (כ"ג) עיי"ש בתוד"ה חוץ] וכמו כן הא דפליגי רבנן על רב אחא הוא משום חזקת ממון כנגד האומדנא, וא"כ לענין הפסד כתובה דקיי"ל כב"ה ריש פרק ארוסה גבי מתו בעליהן עד שלא שתו אינה נוטלת כתובה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ולא חשיבא האשה מוחזקת, ומהני האומדנא להפסידה כתובתה, ונתבארו דברי הרמב"ם לשיטתו: ה) ובזה נבאר מה שהשמיטו בש"ע דעת הרמב"ם הנ"ל דמפסדת כתובה בלא התראה, דעל דעת הרמב"ם הנ"ל דאומדנא גדולה מהני בדיני ממונות ולא בדיני נפשות חולק עליו הרמב"ן בס' המצוות שם. אלא דאומדנא דשמעון בן שטח בדיני ממונות נמי לא מהני, ועוד חלוקין עליו הר"י מיגאש והתוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בסוגיא דשבועות (ל"ד), וכן משמע בסוגיא שם דמקשה לרב אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כשמעון בן שטח, הרי דלרב אחא אפי' בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא, אך בסוגיא דסנהדרין (ל"ז:) משמע דרב אחא בדיני נפשות מודה דלא אזלינן בתר אומדנא דקאמר במתניתין דילמא מאומד ראיתם, הא בדיני ממונות לא לימא כרב אחא, משמע דרב אחא מודה בדיני נפשות דלא אזלינן בתר אומדנא, וכבר תמהו התוס' ותירצו דלמה דס"ד דממתני' מוכח דבדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא ע"כ הוא כרב אחא ובדיני נפשות מודה, אבל למסקנא הדרינן לסברא פשוטה דאין בין דיני ממונות לדיני נפשות ורב אחא גם בדיני נפשות אזיל בתר אומדנא, וכן תירצו כל הראשונים הנ"ל, ולהרמב"ם קשיא בתרתי, הא' דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, ובגמ' מפורש להיפוך, והב' דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין אומדנא דרב אחא ובין אומדנא דשמעון בן שטח, וא"כ מאי קאמר הש"ס דלא כרב אחא, הא לרבנן נמי קשיא, דהא רבנן מודו באומדנא דשמעון בן שטח, ואי בדיני נפשות חמור א"כ לרב אחא ג"כ נתרץ כן: ו) ואולי י"ל להרמב"ם דבדיני נפשות מקילין חד דרגא מקרא ונקי וצדיק, ולרב אחא דבדיני ממונות אפי' באומדנא קלה מוציאין ממון, בדיני נפשות מקילין חד דרגא מקרא ונקי וצדיק באומדנא קלה ואין ראי' לאומדנא חמורה, אבל לרבנן דבאומדנא קלה אפי' בדיני ממונות לא מהני אתי קרא דונקי וצדיק אל תהרוג דבדיני נפשות אפי' באומדנא חמורה לא מהני, וע"כ מקשה הש"ס דלרב אחא משכחת לה בדיני נפשות באומדנא חמורה בידיעה בלא ראי': ז) אלא דא"כ קשה הא דס"ד בסנהדרין הנ"ל דמתניתין כרב אחא, והרי בברייתא תני עלה דמתני' כיצד מאומד וכו' ומייתי אומדנא דשמעון בן שטח, והרי לרב אחא אומדנא כזו באמת מהני בדיני נפשות, ויש לתרץ כעין שתירצו הראשונים לשיטתם, ונאמר דלס"ד דמתני' כרב אחא, ע"כ ילפינן מקרא ונקי וצדיק לאומדנא חמורה אפי' לרב אחא, דאל"כ מתניתין וברייתא אמאן תרמייא, ומ"מ דוחק גדול לומר כן, דמהא דונקי וצדיק לא מיתורא ילפינן, דקרא איצטריך ליצא מב"ד זכאי וכו' רק מסברא אמרינן דכל שיש צד זכות בכלל נקי וצדיק הוא, ואפשר דמ"מ יש לומר דלרב אחא כיון דבאומדנא אפי' קלה מוציאין ממון, ממילא באומדנא חמורה לא חשוב צד זכות כלל, מ"מ פשט הסוגיא הנ"ל כדעת הראשונים הנ"ל: ח) והנה לפי שיטה זו דאפי' אומדנא דשמעון בן שטח לא יועיל להוציא, א"צ לומר דדיני אישות הם כדיני נפשות, אלא אפי' כדיני ממונות, הא לא יועיל אומדנא לרבנן דרב אחא: ט) אך עדיין קשה, דהא טעמא דלא מועיל אומדנא בדיני ממונות משום חזקת ממון, ובאיסור סוטה הוא רק חזקת היתר בעלמא דגריעא טובא מחזקת ממון, דחזקת ממון עדיף מרובא ורובא עדיף מחזקה, ושמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הא אמר אומדנא דרב אחא עדיף מרובא וכיון דרובא עדיף מחזקת היתר כ"ש אומדנא, אך כיון שהיא טוענת ברי שטהורה היא וברי דידה מהני להכשיר את עצמה כמ"ש הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח שאם היא טוענת אונס נאמנת, אך להרמב"ם דאומדנא גדולה מהני אפי' להוציא מחזקת ממון, כ"ש דמהני להוציא מברי, וצ"ל דדיני אשה לאוסרה על בעלה כדיני נפשות דיינינן, ושוב א"צ לומר ברי, מעתה הרמב"ם לשיטתו אין מוכרח שיועיל ברי שלה, די"ל כיון שנמצא בה דבר מכוער אבדה נאמנותה ע"כ מפסדת כתובתה, משא"כ לדידן ההיתר משום ברי, ה"ה דאינה מפסדת כתובתה ואתי שפיר: י) וכאשר הוכחנו דכל הפוסקים לבד הרמב"ם ההיתר משום ברי, כן מוכח עוד בתוס' כתובות (ס"ג:) שכתבו ליישב הא דשלהי נדרים דאצטריך להני טעמי אם איתא דעבדא איסורא כו' וכתבו ליישב דהתם איירי כגון בתחילה כששאלה שוקה ולאחר שעה אמרה שאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקותה, וק"ל בדבריהם, דהא קיי"ל אשתך זינתה בע"א ושותק אינו נאמן, ולא אמרינן שתיקה כהודאה, ואפי' אמר העד בפניך זינתה אם אמר אח"כ מה ששתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני כמ"ש הש"ך יור"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ח בשם רי"ו עיי"ש, וכ' כאן שנותנת טעם על שתיקותה דאמתלא מהני אפי' לעקור הודאה גמורה, אך לפמ"ש שאינה מותרת רק מחמת הברי שלה [ובתוס' יבמות (כ"ה) מחלקים דהא דנדרים באומרת טמאה אני, אבל באומרת טהורה אני שריא. בלאו הני טעמי' דהתם, בגמר דבריהם נתפסים, דאין היתר אלא באומרת טהורה אני] וכל זמן שאינה אומרת טהורה אני אסורה, ע"כ שפיר ראי' מדשותקת שטמאה, דבשלמא בעד כיון שאין לו נאמנות אינו חושש לדבריו אבל הכא כל זמן שאינה אומרת כלום הא אסורה הוא ואם טהורה היא הי' לה לצווח טהורה אני, ע"כ חשבינן שתיקתה כהודאה: יא) ובהכי ניחא נמי מה דלא מהני אמתלא, דהנה בתוס' יבמות (קי"ח.) בד"ה הא מימת מיית ובמהרש"א שם שאמרה לא מת ואח"כ נותנת אמתלא על דברי' הראשונים ואומרת מת אינה נאמנת, דאמתלא לא עדיפא משתיקה, דכיון דתחילה אמרה לא מת, אף דאמתלא עוקרת דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר זה, ולא מהני אמתלא אלא במקום שא"צ לנאמנות שלה בדברי' האחרונים עייש"ה וא"כ ה"נ כיון שתחילה כאילו הודית שטמאה, אף שנותנת אמתלא, מ"מ שוב אינו מועיל ברי שלה שטהורה