אבני נזר אבן העזר סח

ונשארת אסורה מכח עידי כיעור, ולפי זה כל שלא טוענת ברי שטהורה אין היתר: יב) אך תמיהא חזינא הכא בעיקר גב"ע שהוגבה שלא בפני' משום ששלחו אתרי' ולא באה, ופשיטא לי' לרו"מ דבכה"ג מקבלין עדות שלא בפני', ולדידי מיבעיא טובא, כי לדעת הסוברים הוא הרא"ש בתשו' דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בדיני ממונות דאורייתא ומה שמקילין במקצת מקומות כגון בעדים חולים ובשלחו אחריו ולא בא דבממון הקילו דהפקר ב"ד הפקר, וא"כ לדעת הפוסקים דיני אישות לאוסרה על בעלה כדיני נפשות ובדיני נפשות לא מועיל שום טעם לפי דברי הרא"ש הנ"ל שיקבלו שלא בפני בע"ד: יג) וזה לי ימים אמרתי להכריע בין שיטת הפוסקים הנ"ל אם כדיני ממונות אם כדיני נפשות [שוב מצאתי בתשו' רמ"א סי' י"ב כן] דכל שמה"ת כשר בדיני ממונות כל שאינו דיני נפשות ממש שבאים להרוג ולכמה דברים אף ללקות] חשוב דיני ממונות, דאל"כ ליבעי דו"ח כדיני נפשות, אך מה שמה"ת גם בדיני ממונות פסול, רק חכמים הקילו וכיון דאתי לדיני נפשות לא הקילו, וע"כ לענין דו"ח אמרינן סוף יבמות דאי לאו דאיכא כתובה למישקל כדיני נפשות דמיא, והיינו משום דמה"ת גם דיני ממונות בעי דו"ח ומשום דאתי לכלל דיני נפשות לא הקילו, וא"כ לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד, דמדאורייתא גם דיני ממונות לא מהני שלחו אחריו ולא בא, לא הקילו בדיני אישות, וכן משמע בתשו' רמ"א סי' י"ב שכתב כן לענין אלם, ומשמע דה"ה שלחו אחריו ולא בא, דמאי שנא: יד) אך דעת הרשב"א ב"ק משום דמה"ת מקבלין עדות בדיני ממונות שלא בפני בע"ד, דכי כתיב והועד בבעליו בעדות שור כתיב דיני נפשות עיי"ש, א"כ שוב דומה לעדות מיוחדת, ובאמת יש לעיין בדברי רשב"א, שהרי בב"ק (כ"ד:) מקשינן וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה, ומסקנת הש"ס תירוצא דרבינא במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור דאמרי לי' תורא נגחנא אית לך בבקרך, איבעי לך לנטורי כולי בקרך, וא"כ בכה"ג אין מעידין על השור להורגו, רק לענין שצריך לשומרו, ואם לא ישמור ויהרוג יתחייב כופר, ואפשר דיני כופר ג"כ כדיני נפשות משום שבא חילוף מיתה בידי שמים: טו) אלא שאכתי יש לעיין, שהרי בשעה שמתרין בבעלים ומעידין לעשותו מועד, עדיין אין כאן חיוב כופר, רק חיוב שמירה על הבעלים, אלא שלבסוף יבוא לידי כופר, ואף גם זאת באופן רחוק, שאחר שיגח נגיחה רביעית יכירו שהוא השור שנגח כל הנגיחות, ועיקר עדות עדיין רק לשומרו, ואעפי"כ בעי בפניו, א"כ עדות אשה שלבסוף יבא לידי נפשות ג"כ ונצטרך בפני בע"ד, [ועידי זנות משמע ג"כ בירושלמי שהביא הב"י סי' למד, חשוב דיני נפשות מה שלוקה עלי' בעלה אם יבא עלי'] מיהו המאירי כתב בשם פוסקים דאפי' דיני נפשות א"צ עדים מה"ת רק בשעת גמר דין, והוא דעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י חו"מ סי' שפ"ח: טז) שוב ראיתי בתשו' רעק"א ז"ל שפלפל בדין זה, ושם הי' המעשה שהוגבה העדות בפני האשה, אך שלא בפני בעלה, ומסקנת דבריו שם יען שיש פוסקים בדבר איסור מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ועוד יש פוסקים דבדיעבד מהני, ועוד שיטת הרשב"א הנ"ל דרק מדרבנן, בדיעבד אין לבטל העדות, ובנ"ד שהי' שלא בפני האשה צ"ע: יז) וטוב שאם ירצה בעלה להתירה לו, שישלחו אחרי' שלא בפני העדים ויחקרו אותה היטב עד שתאמר ברי, אחר האיום, שטהורה היא, ומה לנו לשלוח אחר העדים בפני' מאחר שלא נאסרנה משום בנים כהכרעת הרמ"א בהגה, למה לנו לגבות העדות בפני' ונתיר מה שאסור לדעת התוס' הר"ת ור"מ בפי' השאלתות, טוב שלא לגרום הגדת עדות בפני': יח) אך לענין שיהי' מותר לגרשה בע"כ, נראה דהא ודאי לא דמיא כלל לדיני נפשות, ומהני העדות שלא בפניו, הגם שהרמ"א כתב דכיון דאדעתא לאוסרה אתי, שוב לענין כתובה אין נאמנים, בנידון דידן מי יימר שעל דעת כן בפרט מאחר שהדין באמת שאינו מועיל לאוסרה אם תאמר ברי שטהורה היא, ובוודאי תאמר כן, ואין העדות רק להתיר לגרשה בע"כ ולא בעי בפני בע"ד: יט) ומה שנסתפק כבודו אם נאמר לו שמותר לגרשה בע"כ, לדידי אין שום ספק בדבר מאחר שמצוה להוציאה והתורה ניתנה בקולי קולות, ומה שכתבו שאין משיאין לו עצה להחזיקה, היינו שאסור לתת לו עצה אף שהוא בעצמו אם רוצה להחזיקה אין מוחין בידו, אבל להעלים הדין ודאי לא, בפרט שהוא רוצה לגרשה, ואם יפסקו סתם דמותרת יטעה בדברי ב"ד ויחשוב שאסור לגרשה ולמה ניתן מכשול לפניו: כ) ברם זאת צריך למודעי כי זה כמה שנים עיינתי בענין זה אשר הראשונים נתלבטו בדברי השאילתות ולדעתי נתבררו פי' השאילתות, ולפירוש זה אף בעידי כיעור לבד תצא אפי' יש לה בנים, ולפי זה לא נוכל להקל משום שנתקבל שלא בפני', כי לדידי אין הפירוש דעידי כיעור כעידי טומאה, אלא משום דעל בנים של קודם הכיעור אין שום לעז, וכיון שכן לא יחשב דיני נפשות, כי אם בא עלי' בעלה לא נחייב עלי' מלקות, ורמ"א בתשו' סי' י"ב שכתב בעידי כיעור דחשוב כדיני נפשות, היינו לפי שיטת הר"ם שהרמ"א אזיל שם בשיטתו דעידי כיעור כעידי טומאה דמי, ממילא אם יבא עלי' בעלה ילקה, משא"כ לדידי, אך אף אם פירוש השאילתות כך, הלא הרי"ף והרמב"ם הסוברים דאין מוציאין מבעל לעולם, והעיקר שאיני כדאי לסתור פסק הרמ"א בהגה אשר כל בני אשכנז נשענין על הוראותיו, מ"מ מאחר שלפי דעתי הפירוש בשאילתות הוא כנ"ל, מאתי לא תצא הוראה זו להתיר. ויורו אחרים הוראה זו: כא) אשר נסתפק כבודו מה שהבעל אומר ששמשתו נדה, ולפי דבריו שוב אין לה נאמנות על נדה, ושווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, ופלפל בדין אין אדם משים עצמו רשע, לא אוכל להבין, שהרי לפי דבריו שאחר שאמרה לו טבלתי ואחר איזה ימים הלכה וטבלה, הרגיש שתחילה שקר אמרה, וא"כ שוגג הי' ומה רשע הוא, אך בלא"ה לא שייך בזה שוויי' אנפשה חתיכה דאיסורא כמפורש ביו"ד סי' ב' בש"ך ס"ק י"א בשם מהרי"ק עיי"ש: הק' אברהם.