אבני נזר אבן העזר סה

ד"ה בשני כשיש אויר בין הסדינין וקדם בעליון טומאת מדרס לטומאת מגע ע"כ לא אתי מגע וחייל, ובתחתון כשנוגע עליון לתחתון אתי לה טומאת מדרס ומגע מדרס בבת אחת, וא"ת לאביי דאינו מחלק בין בב"א לזאח"ז תקשי לי' מ"ש תחתון מעליון ועליון נמי יטמא מגע מדרס דהא נגע בתחתון, וי"ל דיודע הי' אביי שיש חילוק אלא לרבא הוה מקשה משום דאית לי' שבע לה טומאה אפי' היכי דמהני מגעו לטמא חצי עשרון אחר, דא"כ בבת אחת נמי נימא שבע לה טומאה עכ"ל: ס) והעולה מזה דבזה אחר זה היכי דטומאה שני' לא מהני להוסיף טומאה במה שלא נטמא תחילה אפי' לאביי אמרינן שבע לה טומאה, אך היכי שטומאה שני' הועילה להוסיף טומאה במה שלא נטמא עד עתה לאביי פשיטא לי' דלא אמרינן שבע לה טומאה ולרבא מספקא לי': סא) ולכאורה קשה דהא איסור סוטה לבעלה טומאה היא וכל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה] ולפי דברי הב"ש סי' י"א סק"ג דאשת כהן שזינתה באונס הואיל ונטמאה לבעלה כהן נטמאה נמי לבועל אף דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבועל, היינו משום דלא נאסרה לבעל, אבל אשת כהן דנאסרה לבעל נאסרה לבועל, ש"מ דסבירא לי' איסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי, וא"כ כמו כן נאמר להיפוך היכי דלא נטמאה לבעל לא תהי' טמאה לבועל ג"כ, וא"כ מאי מקשה בסנהדרין (מ"א) בהא דמקשה לריב"ב באשה חבירה דמיקטלא היכי משכחת לה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהעדים יאמרו לאוסרה על בעלה באנו, ומשני שזינתה וחזרה וזינתה, וחזר והקשה יאמרו לאוסרה על בועלה שני באנו, ומאי קושיא, הא לבעל לא נטמאת בזנות שני' דשבע לה טומאה, דכיון שאין הזנות שני מוסיף טומאה לכ"ע אמרינן שבע לה טומאה, וכיון שאין מיטמאה לבעל לא תיטמא לבועל ג"כ לפי משמעות הב"ש הנ"ל: סב) אך הדבר נכון, דמשום הא גופי' שמיטמאה לבועל שני חשוב מוסיף טומאה כמו בעשרון שחלקו שמוסיף טומאה על חצי עשרון האחר אם יטמא חצי עשרון זה יטמא חצי עשרון האחר חשוב מוסיף טומאה, ה"נ כיון שאם תטמא על הבעל תיטמא לבועל ג"כ חשוב מוסיף טומאה כנ"ל, ומ"מ היכי שזנות השני הי' ג"כ עם בועל ראשון נלמד משמעתא דלא חל טומאה בזנות השני כלל, וא"כ הרי עד הראשון מבטל עדות העד השני, דלפי דברי העד ראשון אין טומאה שני' חל כלל ולא מצטרפי כהא דגיטין, ואף לפי תירוץ האחרון של התוס' שם דלאביי לא אמרינן שבע לה טומאה אלא בטומאה קלה על תמורה, אבל בששני הטומאות שוות לא אמרינן שבע לה טומאה, ולרבא בששני הטומאות שוות מספקא לי', נראה דכל זה בעשרון שחלקו דנ"מ לגבי חצי עשרון השני וכן במדרס ומגע מדרס דנ"מ לאחר שיתבטל ממדרס כגון שיעשנו וילון וכה"ג, אבל בזנות שאין שום מציאות להתבטל טומאה ראשונה, יש לומר לכולי עלמא לא חל טומאה שני' כלל, וכה"ג מחלק בפסקי מהר"א סי' כ"ט בזינתה עם בעל, אחותה כיון שאפשר לאיסור אחות אשה ה לק לאחר מיתת אחותה חייל האיסור אבועל יע"ש, ודווקא בעידי כיעור ס"ל למרדכי דמצטרפי, דכיעור אינו ודאי זנות, ואפשר שלא זינתה בראשון רק בשני ודומה לעידי יחוד לענין קידושין, וכן בנסתרה בע"א שחרית ובפני אחד בין הערביים דכל סתירה ספק טומאה: סג) ולכאורה יש לדון בזה לפמ"ש הרא"ש פ"ק דיבמות סי' ד' גבי צרת סוטה, דסוטה ספק שקינא לה ונסתרה לא חשיבא אפי' כספק ערוה רק עשה איכא, ובתוס' סוטה (כ"ח.) דסוטה אפי' באמת לא זינתה וטהורה היא נענש בב"ד של. מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כאוכל ספק חלב ואח"כ נודע לו שהוא שומן ואע"ג שצריך כפרה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, וא"כ סתירה שני' לא הוסיפה כלום, כיון דאינו אלא עשה ולא ספק לאו כמ"ש הרא"ש, ובעשה הוא כבר מסתירה ראשונה אפי' לא זינתה כדברי התוס', לא קשיא דאיתא בספרי הטעם דעשתה התורה ספק כוודאי טומאה משום שיצא עלי' שם רע, וכיון שלא הי' בסתירה ראשונה רק ע"א ולא הוה לי' נאמנות עלי' כלל ולא יצא עלי' שם רע ולא חייל עלי' טומאה עד סתירה שני' שנצטרפו העדים: סד) ולא נעלם ממני שיש לחלק בין הא דגיטין דביטל תנאי ראשון ותנאי שני, שני ענינים הם, ועדות הראשון מסתלק בעדות השני, ואפשר הי' לתנאי ראשון להתבטל בלא תנאי שני ולא נשאר רק עדות השני, משא"כ בנידון דידן שאין ביטול עדות השני רק משום תלות עדות הראשון, מ"מ אין החילוק מוכרח, ומאחר שדעת הר"ן מפורש להתיר גם ממרדכי אין ראי' לאסור רק לצאת גם ידי הב"י יש לעשות זה לסניף: סה) אך בנ"ד שע"א הוא הנואף בעצמו ואמרינן בי' פלגינן דיבורא שלא הוא הי' אלא אחר, ועדות השני הוא על הנואף הזה, וכיון דהויין שני בועלים, הא לא אמרינן שבעלה טומאה לאביי וכן לרבא באפשר וכנ"ל: סו) אך לפי זה נוכל לעשות סניף שיטת הרשב"א, באומר אני זניתי עם אשתך לא אמרינן פלגינן דיבורא, אך לעיל כתבנו בשם התומים דגם הרשב מודה לאוסרה אמרינן פלגינן דיבורא ואמרינן שוגג הי', וא"כ שהעד ראשון ג"כ על עצמו הויין שני הביאות מבועל אחד ולא מהני בי' עדות מיוחדת כנ"ל: סז) קיצור הדברים, דיש כמה צדדים להתיר, היתר הא' דעת הראב"ן שאם העד השני אמר ג"כ כמו העד הנואף לא מצטרף, אך על דעת ראב"ן חולקים רוב הפוסקים, היתר הב' לדעת הר"י מיגאש דהיכי דעכשיו עשה תשובה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע והעדות נפסל משום תחילתו בפסול, ואף לדעת מהרי"ט דבשעת עשיית עבירה לא נפסל, הלא דעת הרמב"ם דעל קורבה דג"ע לוקה ונפסל קודם הביאה שנאסרת בה, אך על סברת הר"י מיגאש חולקים רוב פוסקים, וכתבנו לעיל די"ל טעמייהו משום דלדבריך רשע אתה, מ"מ אין נראה כן, ולמה דקיי"ל דלא כר"י מיגאש אזדא להיתר זה ג"כ, היתר הג' מכח סברת הרשב"א ג"כ רוב פוסקים חולקים, היתר הד' משום דעידי הזנות כדיני נפשות כדעת הר"ן ומהרי"ט ומהר"א ששון, והראיתי הרבה פנים לשיטה זו, מ"מ קשה לחלוק על הב"י והאחרונים, [כי ההיתר מהא דשבע לה טומאה אינו, רק בצירוף סברת הרשב"א יועיל טעם זה שלא נאמר פלגינן דיבורא ושוגג הי', והא סברת הרשב"א חולקין עליו רוב המחברים], מ"מ מחמת צירוף השיטות לא אכניס עצמי לאוסרה, אך אם זנות שהעיד עד השני מוקדם לזנות שהעיד הנואף יש להתיר משום ממנ"פ כמבואר אצלנו בהיתר הראשון באריכות, בשגם שלפי