אבני נזר אבן העזר סד

מקום מוצאו של הרמב"ם הזה, ודבר מצוי הרבה דאשתמוט להגדולים מה שאינו להש"ס שלנו: נ) עוד הביא שם הנוב"י ראי' מקושיית הירושלמי סוף גיטין לב"ש למה לי קרא דלא ישוב לקחתה הא אפי' לא נשאת לאחר אסורה לו משום מחזיר סוטתו, ואם איתא דלאוסרה על בעלה לא מהני עדות מיוחדת ושיהי' מותר לגרשה לב"ש ודאי מועיל עדות מיוחדת, דהא ילפי מעל פי שנים עדים יקום דבר דכתיב בממון ובממון הא מועיל עדות מיוחדת, וא"כ משכחת לה בהאי גוונא: נא) ולדידי לק"מ, דוודאי לב"ש אסור לגרשה כי אם בעדות המועיל לאוסרה עליו ומממון ילפינן לה רק הא דבעי עדים, מיהו עדים המועילים באשה בעינן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה: נב) ובתשו' מהרי"ט חלק ב' סי' ל"ח פסק ג"כ דדיני קידושין כדיני נפשות דמיין, והביא ברי הר"ן ודברי התוס' ספ"ק דמכות: נג) ובמרדכי פ"ב דיבמות בעידי כיעור אף בזה אחר זה וכיעור דחזיא האי לא חזיא האי מצטרפין, והביא ראי' מירושלמי לפי פירושו בירושלמי, והנה יש לעיין מדוע כתב המרדכי דין זה בכיעור ולא בזנות ממש, ואפשר לומר דבזנות ממש מודה המרדכי כיון דנ"מ לדיני מלקות דהיינו דיני נפשות כנ"ל, אך בכיעור דרק ספק סוטה היא ולא בא לכלל מלקות, וכן הירושלמי בנסתרה, וכן נתייחדה בפני אחד בשחרית ובפני אחד בין הערבים לענין קידושין דאפי' נתייחדה בפני שנים כאחד היא קידושי ספק לבד ולא אתי לכלל דיני נפשות, אבל בעידי זנות דנ"מ למיתה ולמלקות לא קאמר להכשיר עדות מיוחדת, באופן שלפמ"ש אין לנו מדברי ראשונים מי שיאסור בעידי זנות: נד) ובני ר"ש נ"י השיב דבזמה"ז שאין סמוכין לא יועיל עדות למלקות ואפי' יבא אלי' ויהי' סמוכין לא יוכלו לדון עפ"י העדות שהעידו עכשיו לפני הדיוטות, ואני השבתי לו כיון דמה שאנו דנין הוא משום דשליחותייהו עבדינן וכיון שאם הי' באים עדות מיוחדת על זנות לפני סמוכין לא הי' מקבלים אותם לא שייך שליחותייהו עבדינן, ועי' בתוס' יבמות (כ':) ד"ה ר"ש אומר דאין הזיקה או המאמר אוסרין רק במקום שאם הי' נשאה היתה אוסרת ה"נ לא מועיל הדין מדרבנן רק במקום שאם הי' מה"ת הי' מהני כנ"ל: נה) אך הב"י שהביא ראי' לאסור מהא דעדות זה שלא בפני זה מועיל לתרומה, משמע דאפי' בעידי זנות אוסר, והגם שדחינו לעיל ראייתו בטוב טעם, ומהר"א ששון חולק על הב"י, מ"מ קשה להקל נגד הב"י שכל בית ישראל נשענים עליו: נו) אך י"ל דאפי' להב"י אינו מוכרח שיועיל עדות מיוחדת בזנות ממש, דהנה בגיטין (ע'.) ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז לא ביטלו דברי האחרון את הראשון רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז פירש"י אמר לה בפני שנים ולא מסר לה בפניהם, דאי מסר לה איגרשה לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנה לה לא אמסרנו אלא על מנת כן] אבל אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי שלש מאות זוז ביטל האחרון את הראשון ופירש"י ודאי עקר לי' לתנאה קמא] ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין פירש"י להעיד שהי' תנאי בגט זה, וכל זמן שלא יבואו שנים כאחד ויעידו באחד מן התנאים כשר ע"י עידי חתימה ולאו כל כמינייהו לשווייא תנאי בגיטא] אהייא אילימא אסיפא הרי ביטל (פירש"י פשיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שהרי אפי' באו שניהם אינו כלום, דהא בטיל לי' האי תנאה]: נז) וצריך להבין מה בכך שלדבריו השניים תנאו ראשון בטל, הלא לדברי השני תנאי שני קיים, וממנ"פ צריכה לקיים תנאי אחד ואם לאו הגט בטל, ואם שניהם אומרים אמת או השני לבד אומר אמת צריכה לקיים תנאי שני ואם הראשון לבד אומר אמת צריכה לקיים תנאי ראשון, ואי אפשר שיהא הגט קיים בלא תנאי רק אם שניהם אומרים שקר, וא"כ בכל עדות מיוחדת ניחוש לזה, וע"כ להא לא חיישינן, וא"כ בגט זה צריכה לקיים אחד מן התנאים ממנ"פ, ומוכח מכאן דמ"מ כיון שלדברי השני עדות הראשון בטילה אי אפשר שיצטרפו, ולא מצינו עדות מיוחדת אלא במקום שאפי' לדברי האחד עדות השני ג"כ ישנו, כגון הלואה אחר הלואה, או אפי' חזקה אחר חזקה, דאף שלפי דברי ראשון שוב אין חזקה השני' צריך לכלום, מ"מ יש ראי' שלקחה גם מחזקה השני', וכן בשנים מעידים על סימני גדלות, שאף שנעשה גדול בסימנים של הראשון ואין שערות השניים מועילות כלום, הלא השערות הם רק סימנים וראי' שהוא גדול שאם הי' קטן לא הי' צומחים בו שערות, ושפיר יש ראי' גם משערות השניים שהוא גדול: נח) ולפי זה בקידושין אחר קידושין שאין קידושין אחר קידושין לא יועיל עדות מיוחדת בקידושין אחר קידושין, והא דהוצרך הר"ן לומר הטעם בנתייחדה עמו שחרית בפני ע"א ובין הערבים בפני אחד משום דקידושין כדיני נפשות, אף דע"כ באמר הראשון נחייחדה בפני שנים וכן השני כמ"ש מהרי"ט, דאל"כ פשיטא דאפי' שניהם אומרים אמת אינו כלום, וא"כ לפי דברי ראשון אין עדותו של אחרון כלום דאין קידושין אחר קידושין, ולמה לי' להר"ן הטעם משום דכדיני נפשות, לא קשיא, דהא בעידי יחוד לא הוי ודאי קידושין רק ספק כמבואר בפוסקים, וכשנתייחדו שנית הוי עוד ספק קידושין, וי"ל שלא בעלה ביחוד ראשון רק בשני, ואף לפי דברי עד ראשון לא בטלו דברי עד השני: נט) והנה במנחות (כ"ד) בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מי אמרינן שבע לה טומאה או לא, [רש"י ונטמא אחד מהם, ואח"כ הניח לשניהם בביסא ואין נוגעין וכו' ואח"כ חזר טבול יום ונגע בטמא מהו שיקבל טומאה זו כדי לפסול את חבירו] ואביי פשיט למסקנא דלא אמרינן שבע לה טומאה מברייתא דשני סדינין המקופלים ומונחים זה על זה וישב עליהן זב שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס [משום שנגע בעליון], ורבא מחלק התם בבת אחת הכא בזה אחר זה, ופירשו התוס' (כ"ה)