אבני נזר אבן העזר סא

נאמן כשמשים עצמו רשע ואף דרשע ג"כ יש לו נאמנות לומר זה בני, וא"כ מאי טעמא יהי' נאמן לומר הרגתיו למ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, ולמה שכתבתי מיושב, דבהא דנמק"י כיון שאינו נאמן לענין לעשות עצמו רשע אי אפשר להאמינו ג"כ על מה שאומר זה בני: לא) וע"כ ההיתר זה אינו ברור אצלי רק לדעת הר"י מיגאש דס"ל באומר עכשיו עשה תשובה אדם משים עצמו רשע, וכבר חלקו עליו כל הפוסקים ועי' יור"ד שס"ב סעיף ה' ובש"ך שם], מלבד זה הלא דעת מהרי"ט דבשעת עשיית עבירה אינו פסול לעדות, וא"כ הוי תחילתו וסופו בכשרות, מיהו בהא י"ל לדעת הרמב"ם דעל קריבה דג"ע לוקה, א"כ נפסל עוד קודם עשיית עבירה: לב) ועוד יש ההיתר של תשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז דבאומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא, וראייתו מדלא נקט ר' יוסף רבעתי את פלוני, ואף שהנוב"י תמה עליו דלא משכחת לאונסו דאין קישוי אלא לדעת, כבר תפסו עליו הבאים אחריו דמשכחת שאמר שנתקשה לאשתו, והדבקוהו עלי', והרשב"א לא אמר שם רק דלא פלגינן דיבורא לומר כך מעצמינו, אבל שפיר משכחת שאמר כך בפירוש, ועוד י"ל דמשכחת שאמר שרצו להורגו, והרשב"א לטעמי' ריש הבא על יבמתו דלא חייב מיתה כהאי גוונא, אף שמחוייב למסור עצמו, כשלא מסר עצמו אנוס הוא ודלא כרמב"ם דמשום דאין קישוי אלא לדעת לא הוה אונס יע"ש] וא"כ לא מיפסל לעדות דהוי לאו שאין בו מלקות, וא"כ לר' יוסף דאומר לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ובאונס מיתה דלא מיפסל לעדות לא שייך אל תשת רשע עד, ומה שהקשה על הרשב"א מפ"ק דגיטין (ח:) דאמרינן פלגינן דיבורא בכל נכסיי, אינו קושיא להמעיין בחי' הרשב"א שם שכתב דפלגינן דיבורא דכל נכסיי לא תלי בפלגינן דיבורא דעלמא, דאף דבעלמא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' שאני הכא שלא נתבטל עדות נכסים אלא שמחוסר קיום, ועפי"ז יישב דברי הרי"ף פ"ק דמכות יע"ש: לג) עוד הקשה הנוב"י מהא דשלהי פ"ק דמכות דאילעי וטובי' קרובים דערבא ואמרו שנפרע החוב, שהקשו הראשונים נימא פלגינן דיבורא, ואף שאי אפשר לחלק התיבות והכל עדות ודיבור אחד שנפרע החוב, ויותר מזה שאף הענין אי אפשר לחלק, מ"מ הקשו דנימא שמאמינים לגבי הלוה ולא לגבי הערב, ולק"מ דהתם אמרינן לגבי הלוה הכל אמת ולגבי הערב אנו אומרים הכל שקר (וכהא דאשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה] אבל בפלוני רבעני לרצוני וכן באומר אני זניתי עם אשתך אי אפשר לומר לגבי הרובע ואשת חבירו אנו אומרים הכל אמת, דא"כ הוה לי' רשע, וע"כ אתה אומר שמה שאמר על עצמו שקר, וע"כ באומר אני זניתי עם אשתך כיון שבהתיבות אני זניתי שקר, ע"כ תיבות אלו בטלין ואין כאן עדות, ומיושב ג"כ הא דכל נכסיי, דהתם לגבי העבד אנו תופסין כל הדיבור אמת, ותדע דהתם אי אפשר לומר חציו אמת וחציו שקר, שהרי אין חוששין) שחחמו בשקר אלא שמזוייף, וממנ"פ אם מזוייף הכל בטל, ואם אינו מזוייף הכל קיים, וע"כ לגבי העבד אינו תופסין הכל אמת, משא"כ בהא דאני זניתי עם אשתך: לד) ומ"מ הא דאילעי וטובי' אינו מיושב שפיר, דמ"מ מה קשיא מהא דפלוני רבעני לרצוני, דהתם אנו מסלקין תיבת לרצוני ולא בטל מתיבת פלוני רבעני כלום, משא"כ הכא דבטל לגבי הערב, ש"מ דלא ס"ל לחלק בכך, אך בהא דכל נכסיי י"ל כמ"ש, וכמדומה לי ששמעתי בילדותי תירוץ זה על הרשב"א מלמדן אחד, אך אין נ"מ כל כך בזה, כי קשה לפסוק כרשב"א, כי רוב ראשונים חולקים עליו, הלא התוס' פ"ק דסנהדרין והרא"ה והריטב"א באס"ז פ"ב דכתובות והרשב"א בעצמו סי' תקנ"ב נראה שאינו סובר כן, וכל התירוצים שנאמרו בזה אינם סובלין משמעות דברי הרשב"א שם, ומחוורתא דבתשו' ההוא אינו סובר כן, ואנן לא ידעינן הי דאחריתא, וגם באו"ת סי' ל"ד כתב שגם הרשב"א מודה דנאסרת על בעלה דפלגינן דיבורא לומר שוגג הי': לה) ונשוב לדין עדות מיוחדת לאסור אשה על בעלה, והנה ראש המדברים בזה שהורה להתיר הוא מהר"א ששון בתשובה שהביא מדברי הר"ן בהא דנתייחדה עמו שחרית בפני אחד ובין הערבים בפני אחר זה הי' מעשה ואמרו א"צ הימנו גט, ופירש הר"ן משום דדיני אישות כדיני נפשות, ולמד מזה מהר"א ששון דה"ה בעידי זנות לאסור האשה על בעלה לא מהני עדות מיוחדת [אך הב"י באהע"ז סי' י"א חילק בזה בין הא דהר"ן וז"ל ויש לחלק בין דיני אישות למילי דאיסורא, וכוונתו מבוארת, דבשלמא קידושין שייכי בדיני נפשות דא"א שזינתה במיחה, משא"כ סוטה דבלאו] ומהרי"ט בתשו' חלק אהע"ז סי' ל"ח הביא עוד ראי' מדברי התוס' ספ"ק דמכות שהקשו מגיטין שנותנין במעמד קרובים והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל, והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב"ד, הנה למדנו דעדות דא"א להחזיקה במקודשת קרינן לה דיני נפשות, [ועוד הביא ראי' מהא דפרק מי שאחזו דאין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין כמבואר לקמן בעזה"ש] אך בפרק השולח דמפורש באמר לשנים זה שלא בפני זה דומה לריב"ק דמכשיר עדות מיותדת בממון, הנה מבואר דעדות גירושין כדיני ממונות דמיין, ותקשי להתוס' במכות, ועל הר"ן נמי קשה שאם נחלק בין קידושין דלשוויא אשת איש ולחייב מיתה על זנותה אתא, משא"כ גירושין דלהתיר אתא, הלא הרשב"א בתשו', הובא ביתה יוסף סי' כ"א, כתב לענין דאוח"ק להיפוך, דווקא עידי מיתה שבא להתיר האשה שתנשא, ואז בלא העדים היתה מחוייבת מיתה חשובים העדים עידי נפשות משא"כ עידי קידושין עיי"ש, ואיך ניזול אנן בתר איפכא: לו) ולאחר העיון בזה נראה עפימ"ש הרמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין הלכה א' וכן אם אחד ראה שעבד לחמה והתרה בו ואחד ראה שעבד הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר נקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שום צד לנקותו ולהצדיקו אל תהרגהו עכ"ל, והא דבספ"ק דמכות יליף דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות מלא יומת עפ"י ע"א, והרמב"ם יליף מנקי וצדיק, ובסנהדרין (ל"ד) אין טעם אחד יוצא משתי מקראות, וע"כ פליגי, ואם מצא הרמב"ם מכילתא, איך שביק תלמודא דידן וכתב כמכילתא:. לז) ונראה דהרמב"ם סובר תרווייהו צריכי, דמנקי וצדיק ילפינן במעשים מתחלפים אין