אבני נזר אבן העזר נט

**(שהמלוה אומר כמוהו, הוא ע"א בלא העד השני, והעד השני לולי העד הראשון, לא הי' חשוב עד כלל כיון שמוכחש ממלוה דשחור ולבן, ולא היינו בודין מלבינו מנה אחר שאינו אומר שום עד וחשוב נכי ריבעא אפומא דחד סהדי, אך בנ"ד בלא עד ראשון חשוב השני ע"א שזינתה עם זה רק להצטרף עם ראשון צ"ל שזינתה עם אחר, ומ"מ אף אם תסלק את הראשון ישאר אחד וא"צ שני אל ראשון רק לענין צירוף, ולזה צריך הראשון אל השני ג"כ ולא הוי נכי ריבעא דממונא וכו', ע"כ הגהה:**( הא נ"ד פשוט שמותרת כיון שהאחר מעיד עליו שבא עלי' לרצונו. אך מ"מ כיון שהראשון עשה תשובה אם זמן עד השני מאוחר לזמן הראשון, מה שהי' רשע תחילה הו"ל תחילתו וסופו בכשרות ואמצע בפסול: יד) שוב ראיתי באו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ז הקשה ממנ"פ אם אמת הרי הראשון רשע, ואם השני אומר שקר איך נסמך על עדותו, והוא כעין שהקשיתי, ולמד מזה דבר חדש שאפי' אמת עבר עבירה מ"מ לא נעשה חשוד עד שיעידו שנים, וא"כ לק"מ דהא ליכא שנים, ומה בכך שהאמת כדברי העד השני שנרבע לרצונו, והדבר תמוה מש"ס כתובות (מ"ד.) בהא דא"כ ארעי סהדי שהעדים נפסלין לגבי זה שמודה עליהם שהם פסולין ואף שאין עליהם עדים שהם פסולין, וע"כ נראה כמ"ש: טו) העולה מזה לנ"ד שאם זמן זנות השני קודם לזמן זנות הראשון בטלה עדותם, אך אם זמן זנות ראשון שהעיד הבועל קודם יש מקום עיון: טז) והנה יש מקום לומר דבנ"ד שעשה תשובה לא פלגינן דיבורא, דהנה קשה טובא בסוגיא, הא' דלמה לי' לר' יוסף לומר משום אל תשת, רשע עד תיפוק לי' דכיון דאית לי' לר' יוסף דלא פלגינן דיבורא כמבואר בתוס' יבמות (כ"ה:) בד"ה לימא דלר' יהודא דס"ל כר' יוסף לית לי' פלגינן דיבורא, וכיון שאינו נאמן לגבי עצמו אינו נאמן לגבי הרובע מיהו בהא יש ליישב לפירש"י ותוס' בסוגיין (יוד.) סברא דמיגו דמהימן אהאי כו' ה"נ אי לאו טעמא דאל תשת רשע עד הוה אמינא דמהימן גם על עצמו, אך לשיטת הראב"ד שתפסו הראשונים עיקר קשה], ועוד דלמה לי' לרבא לחדש משום אין אדם משים עצמו רשע דאדם קרוב אצל עצמו, תיפוק לי' משום האי טעמא גופי' דאל תשת רשע עד, וכהא דיבמות (מ"ז.) בהא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמו דאין נאמן לפסול את בניו, וקאמר הטעם משום דלדבריו נכרי הוא ואין עדות לנכרי, הנה משום דלדבריו נכמרי הוא אינו נאמן לומר שהוא נכרי, ה"נ כיון שלדבריו רשע הוא אינו נאמן לומר שהוא רשע שרבעו לרצונו ופלגינן דיבורא: יז) והנראה לי בזה עפ"י שיטת הראב"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא בבעל דין דאין שם עד עליו ולא בפסול קורבה ופסול עבירה, וע"כ מחלוקת רב יוסף עם רבא בטעם אין אדם משים עצמו רשע, דר"י סובר דהטעם משום דלדבריו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, וכיון דמה שאינו נאמן על עצמו שנרבע לרצונו הוא רק משום פסול רשעות לא אמרינן בי' פלגינן דיבורא ורבא סובר דמשום דאדם קרוב אצל עצמו אין אדם משים עצמו רשע, והיינו שהוא בעל דין (כמבואר בראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו, היינו שהוא קרוב ממש, ואינו דומה לשאר קרובים שהוא רק קורבה במה] ופלגינן דיבורא, וע"כ בכתובות (י"ח:) גבי אנוסים היינו קאמר אין אדם משים עצמו רשע, ולא אמר הטעם משום אדם קרוב, ומשום דהתם אין נ"מ מה הטעם, אם משום אדם קרוב אצל עצמו, או משום דלדבריך רשע אתה: יח) ובהכי ניחא נמי דגבי פלוני בא על אשתי קאמר הש"ס מה קמ"ל דפלגינן דיבורא היינו הך, ומשמע דר"י לית לי' גבי פלוני בא על אשתי דמצטרפין להורגו, אבל לא להורגה, והא בזה ליכא טעם דאל תשת רשע עד, אך לפמ"ש דעל עצמו לא ס"ל לר"י לפסול משום אדם קרוב אצל עצמו, רק משום דלדבריך רשע אתה, ממילא גבי אשתו אין לפסול משום דבעל כאשתו והוי בעל דין, דבע"ד גופי' לא מיפסל רק משום דלדבריך רשע אתה מה שאין שייך לומר כן באשתו] ולא פסול לאשתו רק כמו בשאר קרובים ולא אמרינן בי' פלגינן דיבורא: יט) ואי קשיא הא דסוף פ"ב דיבמות (כ"ה.) גבי הרגתיו דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה תנשא אפי' לר' יוסף, והא דמ"מ לפסול עצמו לשאר עדיות לא מהימן משום דלדבריך רשע אתה, וכיון דלגבי עצמו אינו נאמן משום פסול רשעת נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולא יהא נאמן להשיא האשה: כ) ועוד דהא פירשב"ם בב"ב (קל"ד) בבעל שאמר גרשתי למפרע לא מהימן גם להבא למ"ד לא פלגינן דיבורא, משום דאיהו לא טעין להבא אנן נטעון לי' ולמפרע הא לא מהימנינן לי' לענין אם זינתה קודם אי אפשר להאמינו גם לגבי להבא, רק שנאמר שבאמת גירשה עכשיו הלא הוא לא אמר שגירשה עכשיו, וא"כ ה"נ איך נאמר שנהרג שלא על ידו והוא לא אמר כן, רק שנאמר שלגבי האשה להשיאה יהי' נאמן שהוא הרגו, וזה אי אפשר, שהרי אין מאמינים אותו לענין לפוסלו לעדות אי אפשר להאמינו ג"כ להתיר האשה, וכמו גבי גרשתי למפרע, דכיון שאין מאמינים אותו לענין אם זינתה קודם, כמו כן אין מאמינים אותו לגבי להבא למ"ד לא פלגינן דיבורא בחד גופא, ה"נ בהרגתיו לר' יוסף דלית לי' בשום מקום פלגינן דיבורא: כא) אך לא קשיא שהרי משנה שלימה שנינו פרק האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה, ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה, ולכאורה קשה למ"ד לא פלגינן דיבורא, ואפי' למה דקיי"ל פלגינן דיבורא קשה לשיטת יש מתרצין סוף פ"ק דמכות בעדים הקרובים לערב שהעידו החוב אי אפשר לומר פלגינן דיבורא דאי אפשר לפטור להלוה ולא להערב. דממנ"פ או שניהם חייבין או שניהם פטורין, ולא דמי לפלוני רבעני, דיש לומר דרבע את אחר או שרבעו לאונסו, וא"כ אשה שאמרה מת בעלי ג"כ ממנ"פ או היא וצרתה אסורות או שתיהן מותרות ולא שייך למפלגינן דיבורא, וע"כ דהקילו חכמים בעדות אשה להשיאה, דלגבי דידה אמרינן כל המעשה אמת אף דלגבי חברתה אמרינן ששקר, ה"נ בהרגתיו אף דלגבי עצמו אינו נאמן לעשות עצמו רשע, מ"מ לגבי האשה להשיאה נאמן לגמרי שהוא הרגו, רק למ"ד גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה אמרינן לדבריך רשע אתה ואין אתה נאמן, אך לרבא דאין אדם משים עצמו רשע פלגינן דיבורא, ובנוב"י כתב שאם אמר שקרובו הרג את בעל אשה אסורה להנשא, והוא תמוה שהרי אינו נפסל