אבני נזר אבן העזר נה

ויפקעו הקידושין, ואכלה ומחתה פי' ולא פעלה און, אבל הא משנה דנדרים י"ל משום אפקעינהו, ועל זה השיב הרא"ש מבת ישראל שנשאת לכהן דאוכלת בתרומה ואי אפקעינהו לקידושי' זרה היא והי' אסורה לאכול בתרומה עד שיקדשנה שנית: כ) אך מצד הסברא כיון דאיכא רגלים לדבר והוא מוחזק בעצמו, י"ל נפטר משיעבודו, אך נראה לפשוט ספק זה מהא דתנן בסוטה פרק מי שקינא חמש נשים שאין נאמנות עלי' לומר מת בעלה נאמנת עלי' [לאחר סתירה] לומר שנטמאת ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה, וקשה למה אינה מפסדת כתובתה, מ"ש ממתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל כב"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, דכיון דאינה יכולה לשתות היא מפסדת הכתובה ע"י הקינוי וסתירה, וה"נ כיון דלשתי' נאמנות איך תיטול כתובה, וכבר הקשה כן בס' בית מאיר, ותירץ דלגבי חמש נשים היא טוענת ברי שנשאר השיעבוד כמקדם, והוא טוען שמא נפטר מחיובה, והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך משא"כ במת הבעל דלגבי יורשים הוה איני יודע אם נתחייבתי, דבשעה שירשו הנכסים שמא כבר נפקע חיוב כתובה ולא נכנסו בחיוב מעולם עכ"ד, וזה לא מיחוור, דאין החיוב על גוף היורשים רק על הנכסים, ויותר י"ל דשיעבוד נכסים הוי רק משום ערבות, וחיוב ערבות הוא על תנאי אם יתחייב הלוה, ואם נפטר הלוה הוי נגד הערב לא נתקיים תנאי החיוב ודו"ק] הרי דאף דמשקינא לה ונסתרה איכא רגלים לדבר שנטמאת כדאיתא ריש סוטה (ב:) אעפי"כ לא נפטר מכתובה מספק, וא"כ משום רגלים לדבר לא נפטר משיעבוד, רק משום שטוען ברי שאמרה לו שזינתה, יש לדמותו למ"ש הרמב"ן בעד שאמר משמו של אחר ובא אותו אחר והכחישו האחר נאמן, ה"נ כיון שאין הבעל יודע שזינתה רק שאומר משמה היא נאמנת, ומשום הרגלים לדבר לחוד בלא ברי דידי' לא נפטר משיעבודו כהא דסוטה כא) ולפי זה לא נסתרו דברינו מתה"ד, דתה"ד ] שפיר קאמר כיון דטוענת ברי טמאה אני לך ורגלים לדבר שהספק לפנינו נפטרה משיעבוד, משא"כ בנ"ד שהיא מכחישתו והוא אינו יודע רק שאמרה לו, ומה שאומר שמאמינה לא נאמן כלל בזה נגד השיעבוד, כיון דעל זה ליכא רגלים לדבר, ועוד דגם לזה צריך אמירה ונאמנות דידה דמצד אומדנא דידי' אינה נאסרת כמ"ש הרשב"א. סי' אלף קפ"ו, ולפי זה אפי' אם היינו חושבין רגלים לדבר גם על מה שמאמינה היתה מותרת: כב) ויען שלבו של אדם נוקפו להתיר למעשה, שאם אמת הדבר שזינתה טומאה כתיב בה כעריות והוא איסור עולם, תתרתי למצוא דרך שאף אם זינתה באמת עם הגוי אין איסור ברור: והנה התוס' בשם ר"ת ריש כתובות באשת איש שהמירה וזינתה עם גוי ואח"כ נתגייר דמותרת לינשא לגוי ההוא דלא מיתסרא לבעל בביאת הגוי דכביאה בהמה חשיבה ולא מתחייבה מיתה בביאת הגוי, והתוס' הביאו כמה ראיות דמיתסרה לבעלה, הא' משמעתא דהתם משום דאיכא פריצות דעבדו ברצון ומיתסרו לבעליהן בביאת הטפסר, הב' מהא דמגילה כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, הג' מהא דאשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה, וה"ה דמיתסרא לבועל, והנה הא דאשה שנחבשה הרבה ראשונים מפרשים לבעלה כהן דווקא, וא"כ אין ראי' משם, דלכהן פשיטא דמיתסרא משום זונה, אך ראיות ראשונות ועוד הא דסוטה (כ"ו:) דמקנין ע"י נכרי ובגמ' פריך עלה פשיטא לכאורה נצבות כמו חומה נגד ר"ת ולאחר העיון יש ליישבם: כג) והנה בהא שדעת ר"ת דלא מיחייבה מיתה בביאת הגוי, לאו יחיד בזה, אך כן דעת בעה"מ ורמב"ן במלחמות סוף פרק בן סורר, דכתבו דכמו דישראל הבא על אשת גוי פטור מדכתיב אשת רעהו ולא אשת אחרים, כמו כן אשת ישראל הנבעלת לכותי אין בה לא מיתה ולא כרת עיי"ש במלחמות, וממילא ה"ה דאין בה לאו דואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע כיון דאינה אשת עמיתו, ובאמת לכאורה צריך להבין, דא"כ איך נאסרת לבעלה בזנות הגוי, הא בסוטה (י"ח:) גבי שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה, ולרע"ק דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה אסורה, הנה דהאיסור לבעלה תלוי אם היא כערוה, וכיון דלגבי גוי לא הוי כערוה דאין בה אלא מ"ע דודבק באשתו, ומה דאין קידושי גוי תופסין בה לאו משום הבעל אלא משום דאין קידושין לגוי, וא"כ למה נאסרת לבעלה, וצ"ל דווקא שומרת יבם, דמה שאינו חייב עלי' מיתה וכרת, הוא מחמת שאינה אשתו גמורה, אבל זו אשתו גמורה אף נגד הגוי רק שאין חיוב במזנה עם הגוי שאיננה אשת רעהו: כד) ומכל מקום קשה לפי מה שביארנו דאפי' איסור לאו אין באשת איש המזנה עם הגוי, ומצד איסור גוי איכא איסור לאו דבתך לא תתן לבנו, ובגמ' ע"ז (ל"ו) דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכה אבתרי', והיינו לאו דבתך לא תתן לבנו ועיין באבני מלואים סי' ט"ז, וא"כ איסור אשת איש לזנות עם הגוי איסור קל נגד איסור גוי גופי', חדא דאיסור א"א עשה, [ודבק באשתו ולא באשת חבירו] ואיסור גוי לאו, ועוד דא"א יש לה היתר בחיי אוסרה ואיסור גוי אין לו היתר רק כשיתגייר דכקטן שנולד דמי, ובקידושין פרק האומר (ס"ב:) הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, וא"כ איך חל עלי' איסור א"א מלזנות עם הגוי, הא אין איסור חל על איסור, ואי משום מיגו דמיתסרי עלי' ישראלים נאסרו נמי גוים, הא הוא איסור כולל לגבי דידה [אף דלדידי' איסור מוסיף מיגו דנאסרה לישראלים נאסרה נמי לגוים לדידה איסור כולל הוא וכמ"ש בתשו' רמ"ע סי' קכ"ג] וקל על חמור אינו חל בכולל כמ"ש התוס' בכמה מקומות, וכיון שלא חל עלי' איסור א"א בזנות עם הגוי, למה תאסר לבעלה, הא ביבמות (צ"ה) בענין איסור סוטה דנאסר האוסר, דכיון דמחמת בעלה נאסר הזנות נאסר בזנות הבעל, והכא בזנות עם הגוי מחמת בעלה לא נאסר כלל עלי', וזה ודאי אין סברא דמשום איסור הבועל דמוסיף הוא לגבי' תיאסר היא, דהא קמן דאין נ"מ כלל אם הבועל שוגג או מזיד רק אם היא מזידה נאסרת אפי' הבועל שוגג, ואם היא שוגגת אינה נאסרת אפי' מזיד, ש"מ דבדידה תליא מילתא, ומקרא מלא הוא ומעלה בו מעל, ופשוט, וא"כ קשה הא דאמר בסוטה ומקנין ע"י הגוי פשיטא אדרבה קשה למה מקנין עלי: כה) וליישב נראה, דהנה בקידושין פרק עשרה יוחסין יליף דיחוד אשת איש דאורייתא מכי יסיתך אחיך בן אמך, וא"כ איסור א"א חמור ג"כ