אבני נזר אבן העזר נד

דלאו כלום, וכן כתב בסי' אלף קפ"ו דאם אין כאן עד אלא שמאמין שזינתה מחמת דבר מכוער שראה בה אינה נאסרת יעיי"ש, וה"ה בע"א בהכחשה דלאו כלום ואין כאן עד, והנה בתשו' הר"ן עד שהעיד חוץ לב"ד אף באיסורין ובעדות אשה שנאמן אף חוץ לב"ד מ"מ יכול לחזור ולהגיד, וא"כ זו שעכשיו חזרה בה ואמרה שלא זינה עמה כלל, נהי דלגבי נפשה לא מהני חזרתה דשויא אנפשה חד"א, מ"מ לגבי בעל לא הוי עד כלל כיון שחזרה והגידה והגדתה ראשונה הי' חוץ לב"ד ונתבטל עדותה, ואף שמהימנה לי' כבי תרי לא מהני כיון דעדותה לאו כלום לגבי דידי', ודומה לע"א בהכחשה דכיון דלאו כלום לא מהני מהימן לי' כבי תרי, ושוב אף דשויא אנפשה חד"א דינה כאומרת טמאה אני לך בעלמא דאינה נאמנת, ואף דבש"ע לא הובא דינו של הרשב"א דאם היא מכחשת אפי' מהימן לי' כבי תרי מותרת, י"ל דס"ל כדעת התוס' קידושין (ס"ו) סוף ד"ה אמר אביי דאפי' היא מכחשת כל שהוא שותק נאמן לאביי ולא חשוב ע"א בהכחשה מדהקשו לאביי מהא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ואם איתא דכשהיא מכחשת חשוב ע"א בהכחשה לק"מ דמסתמא היא מכחשת, וכן הוכיח מזה הגאון ר"ב מלייפניק ז"ל] ומ"מ בהא מודי להרשב"א דכל שנתבטל עדותו לגמרי לא מהני מהימן לי' כבי תרי: יג) ואין לפקפק דהכא בשעה שהאמין לה כבי תרי עדיין הי' עדותה קיימת, וחל האמנתו, ליתא שהרי אם עכשיו לא הי' נאמנת אצלו לא הי' צריך להוציאה ומה"ט אין כופין דשמא עכשיו אינו נאמן בעיניו וכדברי הט"ז, וכמו שהוכחנו לעיל, שיטתו, וא"כ לאו משום שתחילה הי' מאמין אסורה עליו רק משום שעכשיו מאמינו והאמנתו דעכשיו לא מהני מידי כיון שנתבטל עדותה, ובלא זה י"ל כיון דהאמנתו לא מהני רק מחמת העדות ובהתבטל העדות נתבטל האמנתו, וכן נראה: יד) ואף שהמהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' פקפק בדינו של מהרי"ק שהוא ג"כ מהרשב"א דווקא מאמינו בכל הדברים, וכן בהא דמכחישתו לא מהני מהימן לי' כבי תרי, וכתב שהרשב"א בסוף התשו' חזר בו, מ"מ אם נאמר שלא כשני תירוצים הנ"ל, שוב נצטרך לומר מחמת הראי' מקינוי דלצאת ידי שמים לבד או למי שלבו נוקפו והוא איסור קל, ונוכל לסמוך על היתר הראשון, ואף שההיתר הראשון הוא מחמת חדר"ג, והא פסק הב"ש סי' ע"ז שאם רוצה לגרש וליתן כתובה שוב אין כופין אותו לשמש עמה, וא"כ אם בידו ליתן הכתובה שוב מחוייב לומר הרי גיטך וכתובתך ויפטור מלשמש עמה, אך מקור דברי הב"ש על הרא"ם ומהרא"ש, והמעיין יראה שאין ראייתם מכוונת להלכה, וכן כתב הבית מאיר שם דהסומך על הח"מ לא הפסיד וכן נראה לי עיקר וברור: טו) והנה יש לפקפק על היתר הראשון דאינו נאמן שמאמינה משום חדר"ג ואף דרגלים לדבר שאמרה שזינתה אין רגלים לדבר שמאמינה וכו', ולכאורה נראה דליתא, שהרי הר"ן הקשה למשנה אחרונה הא מדאורייתא אסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ותירץ משום דמשועבדת לו, וה"ה בדידי' לאחר חדר"ג דאינו יכול לגרשה משועבד לה, ואם אמת שאמרה שזינתה שוב אין לה שיעבוד עליו דשויא אנפשה תתיכה דאיסורא, ואף דכתבו התוס' והרשב"א בנדרים והרמ"א סי' קע"ח באומרת טמאה אני לך ואומר שמאמינה מנדין אותו על שגרם לבטל חדרגמ"ה, ומבואר דאף שאומרת טמאה אני לך אסור לגרשה בע"כ, ואם אין לה שום שיעבוד עליו מה עושה לה כשמגרשה, אבל אין זה טענה דהא ארוסה נמי אסור לגרשה בע"כ כמבואר בב"ש סי' מ"ב סק"א אף שאין לה עליו שום שיעבוד, ועוד הרי דעת הרא"מ ומהרא"ש דאם רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה והיא אינה רוצית לקבל גט אינו מחוייב בשאר כסות ועונה ואעפי"כ אסור לגרשה בע"כ, ואף שעיקר דינם אינו מחוור להלכה וחלקו עליהם אחרונים, מ"מ בהא דמוכח מדבריהם דאף שאין לה שיעבוד עליו אסור לגרשה בע"כ לא חלקו עליהם, וכיון שרגלים לדבר שאין לה שיעבוד עליו והוא מוחזק בעצמו ואיך נוכל לחייבו, וכיון שאין שיעבוד עליו שוב שויא אנפשה חתיכה דאיסורא במה שאומר שמאמינה טז) ובאמת נראה שזה עיקר טעם התה"ד דהיכא דאיכא רגלים לדבר שזינתה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דשויא אנפשה, ולכאורה מלבד שאינו מובן הטעם דמה ענין רגלים לדבר לשויא אנפשה כו' עוד קשה שהרי התה"ד פירש כן קושיית התוס' פ"ב דיבמות (כ"ה.) בעובדא דשלהי נדרים אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ופירש התה"ד דאף דלמשנה אחרונה אינה נאמנת הכא איכא רגלים לדבר ותירצו דמ"מ משום אם איתא דעבדא איסורא אירכוסי הוה מירכס נראה שמשקרת ושוב בטל הרגלים לדבר] יעיי"ש, וקשה שהרי הרא"ש תירץ על קושיא זו דמידי דהוה אטמאה אני לך דאוכלת בתרומה יעיי"ש, והרי שם ליכא רגלים לדבר, שוב ראיתי בתשו' פנ"י חלק אהע"ז סי' א' הקשה כן על התה"ד, ותירץ בדוחק גדול יעיי"ש, אך לפמ"ש הטעם של תה"ד משום רגלים לדבר אזיל שיעבודא דידי' עלי', ושפיר השיב הרא"ש מאוכלת בתרומה דאינה משועבדת לאכול בתרומה ולהר"ן שתירץ משום משועבדת, צ"ל דבתרומה משום שלא להוציא לעז על בני' לא מחינן בה מלאכול, ואם יודעת בעצמה שנטמאת מי מכריח אותה לאכול, לא תאכל]: יז) ובהכי ניחא לפרש דברי התוס' דפרק אעפ"י דאף דאיכא ראי' דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס מ"מ אסורה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, היינו כיון דאיכא רגלים לדבר שזינתה אף דלהיפוך איכא ג"כ רגלים לדבר שלא זינתה, נשאר ספק כמו עד ועד דמביא אשם תלוי אפי' ספק אכל, וכיון שטוענת ברי אין לחייבה בשיעבוד, וא"כ בנ"ד נהי דאין רגלים לדבר שמאמינה ואסורה עליו, מ"מ רגלים לדבר שנאסר עליו משום שויא אנפשה תתיכה דאיסורא ואין לה שיעבוד עליו כנ"ל: יח) הן אמת דיש לפקפק בעיקר ראיות התה"ד מהתוס' דיבמות ופרק אעפ"י, דיש לפרש דברי התוס' לאו משום רגלים לדבר, אלא דבהא דטמאה אני לך הואיל בטומאה באונס באשת כהן מיירי, ויש לתרץ כמ"ש התוס' בנדרים בשם הר"א דמשום כהונה אין לאסור לדידה, ועל זה השיב הרא"ש, מאוכלת בתרומה דאיסור לדידה, וכן הקשו התוס' באמת בנדרים על הר"א מאוכלת בתרומה: יט) עוד י"ל די"ל כמ"ש הר"ן בנדרים דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה, ובטומאה ברצון לא מסתבר לומר אפקעינהו, דא"כ פתחת דלת לפני עוברי עבירה ואשה פרוצה תזנה בסתר ותאמר טמאה אני לך ויפקעו