אבני נזר אבן העזר נג

נראה דאף דבסי' קע"ח יש דיעות אם נאמן לומר שמאמין לדברי העד, מ"מ בנידון זה שאין כאן שום עד ודאי אינו נאמן, וא"כ בנ"ד שהיא כופרת אינו נאמן לומר שמאמינה: ד) אך לכאורה ז"א, שהרי דין זה דאינו נאמן דשמא עיניו נתן באחרת נלמד מאומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת דשמא עיני' נתנה באחר, ה"ה בזמה"ז דאיכא חדר"ג אין הוא נאמן, וא"כ כי היכא דבדידה כשיש רגלים לדבר שזינתה נאמנת, ה"נ בדידי' כשיש רגלים לדבר שהודית לו שזינתה, ואם הי' האמת כן היתה נאסרת כיון דשניהם שוו אנפשייהו חתיכה דאיסורא אין שום דיעה שתהי' מותרת כשאינה נותנת אמתלא לדברי' כנ"ל, ומצד שרגלים לדבר שאסורה, ונאמן במה שאומר שמאמינה כמו האומרת טמאה אני לך שנאמנת כשיש רגלים לדבר: ה) אך נראה דהא ליתא, דהנה הא דאומרת טמאה אני לך ורגלים לדבר שזינתה אסורה, לאו משום שנאמנת לאסור עליו, דלא עדיפא מעד דעלמא דאינו נאמן בדבר שבערוה אפי' כשיש רגלים לדבר כמ"ש רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ג ח"ד [דלא כנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ד] רק דנאמנת לאסור עצמה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולא אמרינן עיני' נתנה באחר כיון שיש רגלים לדבר, וכן להיפוך בדידי' כשאומר שמאמינה ורגלים לדבר אינו נאמן לגבי דידה לאסור עליה רק לאסור על עצמו, ולגבי דידי' הא ליכא רגלים לדבר שאסורה לו, דהא אין רגלים לדבר שמאמינה, רק רגלים לדבר שאמרה לו, ומ"מ אם אינה מאמינה באמת אינה אסורה לו, ושוב ניחוש שמא עיניו נתן באחרת, כיון דלגבי דידה אין לו נאמנות כלל, ועדיין שיעבודה עליו לאחר שתיקנו חדר"ג, ובשלמא אם היינו אומרים שבצירוף הרגלים לדבר נאמן עלי', ה"נ כיון דלגבי דידה רגלים לדבר שאסורה, שאם אמרה שזינתה הא נאסרת משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והרי רגלים לדבר שאמרה כך, וכיון דהיא נאסרת משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והוא ג"כ שויא אנפשי' חד"א, הרי האיסור מפאת שניהם ואי אפשר להתיר כנ"ל, אבל השתא דעלי' אינו נאמן אפי' עם רגלים לדבר, ועל עצמו ליכא רגלים לדבר שאסורה לו, דאין רגלים לדבר שמאמינה, ואכתי ניחוש שמא עיניו נתן באחרת ושקר בפיו במה שאמר שמאמינה, ועיין בזה היטב: ו) ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב באחד נאמן כבי תרי שאמר אל הבעל שראה רגלים לדבר שאשתו זינתה, וגם שאשתו הודית בפניו שזינתה והיא כופרת שלא הודית בפניו כלל, ופסק מהרא"י שמותרת, דלגבי דידי' הודאתה עם הרגלים לדבר אינם מועילים, והיא הא כופרת, והוא כעין דברינו, וההיתר בנ"ד יותר מרווח, דבנידון המהרא"י יש לדון דכיון דמהימן כבי תרי אל הבעל שהודית וגם רגלים לדבר, ואם כן הדבר, הרי נאסרת ואסור לבעל להאכילה דבר האסור לה, וא"ת משום חדר"ג דמהרא"י שם לא דיבר מזה כלל, ועוד דא"כ באנו למחלוקת דיש פוסקים כיון שיש עד, נאמן הבעל אפי' בזמה"ז, אך בנ"ד א"ש וק"ל, ועל דברי המהרא"י רמזנו בדברינו אות א' דמוכח מדברי מהרא"י דמשום שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא אין לאסור עליו ודו"ק: ז) עוד יש צד היתר למהרי"ק שהביא הרמ"א סי' קט"ו דמהימן לי' כבי תרי הוא רק אם מהימן לו בכל הדברים, והכא בנ"ד אמר רק שניכרין דברי אמת לא שהאשה בעצמה נאמנת אליו כבי תרי: ח) עוד יש לצדד להתיר, ותחילה נחקור בהא דאמר בגמ' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, אם הוא מן הדין, או אם לבו נוקפו, או לצאת ידי שמים, והנה הרי"ף כתב בהא דאמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וזה לשונו, וה"מ בדיני אדם אבל בא לצי"ש אי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה ומיהב לה כתובה, ומשמע דהוה לחומרא, אבל לא מעיקר הדין, אבל הט"ז סי' קט"ו סקי"א כתב דבדיני אדם אין יכולין לכופו, דאין יודעין מה שבלבו ויוכל לומר אף שמתחילה הי' מהימן לי' כבי תרי, עכשיו לא מהימן, אלא הוא לעצמו צריך להזהר מדין שמים, ששם יודעין מה שבלבו, ולפי זה הוא איסור חמור כאילו הי' הדין שכופין, כיון שבאמת מהימן לי' כבי תרי: ט האומנם כי בתשו' המיוחסות סי' קל"ג כתב וז"ל ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר, שהרי אפי' קינא לה ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא, ואפי"ה אינה נאסרת עליו שלא חילקה תורה בע"א בין מאמינו לשאינו מאמינו, ויכול הוא עוד למחול לקינויו ואפי' עד טומאה לאחר סתירה חידוש הוא, אעפ"י דלכאורה מאמין הוא שהרי קינא לה ונסתרה, אלא כי אמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א"נ חייב לאפוקה בבא לצי"ש קאמר, ומבואר דאפי' מאמין לה אינה נאסרת עליו מן הדין כמו בקינא לה ואיכא עד טומאה: י) ויש ליישב דברי הט"ז דלאחר שחידש הרשב"א שם דמהימן לי' כבי תרי דווקא במאמינו בכל דבר, שוב אין ראי' מקינא לה ואיכא עד טומאה, וכן למה שחידש הרשב"א דכשהיא מכחשת אפי' מהימן לי' כבי תרי אינו חייב להוציאה, שוב אין ראי' מקינא, דוודאי היא מכחשת, ויש לומר כדברי הט"ז דמן התורה מחוייב להוציאה: יא) ויש להביא ראי' לדברי הט"ז מדברי הראב"ד בפ"ד מה' קרבן פסח דכתב הרמב"ם שם השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני, ועיי"ש בכ"מ דמדמי לה להא דאי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ה"נ אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, וכתב הראב"ד א"א אין כאן שבח, שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו על תנאי שלמים עכ"ל, והנה למה לא השיג הראב"ד ברישא דאם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, דאם מדינא אינו חייב להביא פסח שני רק לצאת ידי שמים לחומרא, א"כ מדינא הוא חולין בעזרה, ועל תנאי שלמים אינו יכול להביא, אלא ודאי ס"ל להראב"ד דמעיקר הדין חייב להוציאה, והא דכתב הרי"ף בבא לצי"ש, היינו דבדיני אדם אי אפשר לכופו דיכול לומר עכשיו לא מהימן לי כדברי הט"ז: יב) והנה שם במיוחסות ובסי' אלף רל"ז כתב דכשהיא מכחישתו כיון דע"א בהכחשה לאו כלום אפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת, ומשום דמהימן לי' לא מהני אלא כשיש עד עכ"פ, משא"כ בהכחשה