אבני נזר אבן העזר תקכט

חייב לשלם אחרים, וה"נ שיש לומר כן בחזר בו הוא ועוד דמת כחזר בו הוא דמי דהכהן יכול לומר תן בנך ויפדה אצלי] וכיון שהר"ן לא הביא ראי' רק שהמעות בעצמם א"צ להחזיר, וכבר נתבאר שמזה אינו מתחייב שאינה מחוייבת לשלם חזר הדין שמחוייבת לשלם דו"ק

ה) ונראה לי הוכחה עוד לפירוש זה מהא דכתב בחי' הר"ן פרק הזהב בהא דכתב הרי"ף בנתן מעות על המקח וחזר המוכר וא"ל תא שקול זוזך ואתניסו חייב המוכר באונסין דאדעתא שיוציאם יהבי' נהלי' והוי המעות הלואה גבי' וכי אמר לי' תא שקול זוזך מדינא לית לי' ללוקח לקבל המעות עד דמקבל האיך מי שפרע ע"כ חייב באונסין עד דמקבל עלי' מי שפרע נעשה פקדון וכי אמר, אח"כ תא שקול זוזך פטור, אבל בתוס' כתבו דלא מחייב באונסין דכיון דמעות אינם קונות זוזי פקדון נינהו ביד המוכר, וראי' דלא מחייב באונסין מדפרכינן לעיל גבי נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת, ואי ס"ד דמחייב באונסין מה קושיא הא כל היכא דמצי לאשתמושי בהו ומחייב באונסין מעל כדאמרינן בהמפקיד (מ"ג) המפקיד דינר לשולחני לדידך דאמרת אפי' נאנסו מאי אריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, אלמא כל היכי דחייב באונסין אעפ"י שלא הוציא מעל, והרמב"ן כתב ליישב דברי הרי"ף כתירוץ הב' שבתוס' פרק המפקיד דלר"י לא הפקיעו חכמים קנין מעות ומותר להשתמש בהם וחייב באונסין

ו) והנה בשטמ"ק כתב בשם הרמב"ן שני תירוצים תירוץ הב' כמ"ש הר"ן בשמו ותירוץ ראשון דאף דמותר להשתמש בו מ"מ כשחוזר לוקח קודם שהוציאן מחוייב להחזיר אותם מעות עצמם וע"כ לא מעל כבפרק השואל (צ"ט.) במשאיל קורדום דלמ"ד לא ביקע בו יכול לחזור בשל הקדש לא מעל כיון שבידו לחזור חוזר ואינו מועל וה"נ בזה

ז) והנה הר"ן השמיט תירוץ זה של הרמב"ן לגמרי, ונראה דס"ל דאם יכול הלוקח. לחזור שיצטרך להחזיר אותם מעות למה חשוב לוה עליהו להתחייב באונסין הלא אינו קנוי לו, ואזיל לטעמי' בשמעתין דאם הי' הדין שאם הבעל חוזר צריכה להחזיר המעות לא הי' חשוב שלה, ודווקא כשברשותה הדבר תלוי אם תרצה לא תחזור ויהי' שלה אז מקודשת דחשוב שלה כיון שברשותה תלוי, וכ"כ בספ"ק דע"ז בטעם לוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו דחייב באונסין משום שהברירה ביד הלוקח ע"כ חשוב שלו מעתה וחייב באונסין, וע"כ אם הי' הדין שאם הלוקח חוזר מחוייב להחזיר המעות עצמם לא הי' המוכר חייב באונסין, אלא ודאי אם הלוקח חוזר אינו מחוייב לו אותם המעות ודווקא אם המוכר חוזר ומקבל מי שפרע נעשו המעות עצמם פקדון

ח) והנה מבואר בזה הדין דאף שאם הלוקח חוזר מחוייב ג"כ לשלם דקי"ל כרבנן דאף הלוקח יכול לחזור מ"מ המעות עצמם אינו מחוייב להחזיר רק אם המוכר חוזר והוא ממש כמ"ש בנ"ד לשיטת הר"ן שאם היא חוזרת מחוייבת להחזיר המעות עצמם והוא דינא דהרי"ף כשהמוכר חוזר ומקבל מי שפרע נעשו המעות פקדון, וכשהבעל חוזר מחוייבת לשלם אך לא אותם מעות עצמם, והוא כמ"ש לשיטת הר"ן וכשהלוקח חוזר אף שמחוייב לשלם מ"מ אותם מעות עצמם א"צ להחזיר ודו"ק

סימן תנח

א) (שם) בגמ' שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי, ומבואר דמעשה ממש לא הוי דמהאי טעמא פליג ר' יוחנן, דבמעשה ממש מודה, והכי מפורש לקמן בתיובתא דר"ל לר' יוחנן דקאמר בשלמא מיד מעשה וכו' דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, אך נחקור טעמו של דבר דלא הוי מעשה ממש, דאין לפרש דמעשה לא מקרי רק לאחר שחל הדבר אינו יכול לבטלו, משא"כ בתוך שלשים דעדיין לא חל, דא"כ לר"ל דמדמה כלים קודם שנטמאו לקידושין קודם שחלו, כמבואר בתוס', וביותר ברשב"א וריטב"א, אף אם נעשה כלי ע"י מעשה יחשב דיבור כיון שעדיין לא נטמא

ב) ולכאורה יש לפרש דבנתינת מעות כיון דאין המעשה בעצמו מוכיח שלשם קידושין רק מחמת דיבורו, ע"כ חשיב רק דיבור, משא"כ בכלים שהחליקן שהמעשה בעצמו מוכיח שלשם כלי, ועיין בתוס' חולין (י"ב:) שכתבו כן בדין חשו"ק שיש להן מעשה ואין להם מחשבה דבמקום שאין המעשה מוכיח רק מחמת דיבורו חשוב רק מחשבה

ג) ולפי זה יצא לנו דין חדש בקידש בשטר מאוחר או גירש בגט מאוחר דכתבו התוס' גיטין (י"ז) דאין הגירושין חלין עד הזמן וה"ה בקידושין, מ"מ אינו יכול לחזור בתוך הזמן כיון דמעשה בעצמו מוכיח (לשיטת הרמב"ם דא"צ מדאורייתא לומר כיון דכתוב בשטר], ומ"מ בכתוב בשטר סתם ואומר בע"פ לאחר שלשים ודאי יכול לחזור כיון שאינו מקדש לאלתר שוב אינו מוכח על איזה זמן רק מחמת דיבורו

ד) ולפי זה יתיישב היטב דברי הש"ס נדרים (כ"ט:) במקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והקשה הר"ן דאף האומר משוך פרה ולא תקנה עד לאחר ל' דבעומדת בחצירו לאחר ל' קנה, ובודאי יכול לחזור תוך ל', וה"נ מ"ש, ולהנ"ל ניחא. דהכא דהאמירה בעצמו חשוב מסירה ומעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ולא דמי להמשיך שיקנה לאחר ל' דיכול לבטל הדיבור שיקנה לאחר ל' וממילא הנתינה לבד אינו מועיל, שוב ראיתי להרשב"א שם שכתב וז"ל דכיון דאלימא אמירה למיהוי כמסירה אלים נמי למיהוי כמעשה, ומ"מ אם הי' כוונת הרשב"א למ"ש היל"ל בלשון מרווח יותר, והר"ן דלא תירץ כן אלא דבהקדש דינו כמעכשיו ברור שלא פירש כן הא דנתינת מעות לאו כמעשה לר' יוחנן

ה) ע"כ נראה דכמו לענין כלים שאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה מפורש בשבת (נ"ח:) בזוג של בהמה ועשאו לדלת אעפ"י שקבעו בדלת וחיברו במסמרים לא חשיב שינוי מעשה לטהר, אלא אם כן עביד מעשה בגופו, ה"נ נתינת מעות לשם קידושין כיון דעדיין לא חל הקידושין באשה הרי הנתינה מעשה שאינו בגוף האשה לא חשוב מעשה, ואם הי' חלים הקידושין ודאי הי' חשוב מעשה כמבואר בתוס' שם בסוף עמוד א' דכשנאסר בהנאה חשוב שינוי מעשה