אבני נזר אבן העזר תקכח

לאו כממון דמי כדאיתא בשבועות (ל"ב:) ולפי זה י"ל דאף לר"י חשוב גורם לממון

כה) ולפמ"ש ניחא לי הא דאמר ר"י מפרשתה ומניחתה עד הערב כו' וק"ל מה יעשה בה לערב, לבערה אינו יכול דאין שורפין תרומה טמאה בלילה לדעת התוס' בשבת (כ"ד:) ובביצה (כ"ז:) ולפמ"ש ניחא דלערב הוא גורם לממון ממש דיכול ליתנו לכהן בלילה ולצורך לאו מותר לבטל עשה דלאחר זמן כמ"ש התוס' גיטין (כ"ה:) ד"ה והא

כו) איברא דלפי זה צ"ל דמיירי ביו"ט ראשון של פסח, וקשה לשיטת התוס' בפרק כל שעה (כ"ט:) דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו, וכבר נתקשה בזה השאג"א, והוא ז"ל כתב דמיירי בשביעי של פסח וכתב שהוא דוחק ולפמ"ש אי אפשר לומר כן

כז) ונראה דהנה בפרק האומר (ס"ב:) אמרינן דגר אינו בידו דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, והקשה הרשב"א ז"ל ביבמות (פ"ח) מהא דאמרינן שם אי דידה משום דבידו לאתשולי עלה ותירץ דדווקא גר דצריך מומחין מי יימר אבל נדרים דסגי בהדיוטות שכיחי עיי"ש, והוא חילוק הגמ' שבת (מ"ו:) ועיין בתוס' ישנים שם דבמקום דאיכא איסורא אף בהדיוטות אמרינן מי יימר, ולפענ"ד מוכרח כן מהרא"ש ושאר פוסקים שהביאו הדין דבכור שנפל לבור דאם עבר וראהו אסור, והרי בזמה"ז כל היתר בכור ע"י הדיוטות במום מובהק, וע"כ כדברי התוס' הנ"ל

כח) והנה ביור"ד סי' שכ"ג דאם כבר אכל מהעיסה שהורמה חלתה דאסור לשאול עלי' דא"כ אכל טבל למפרע. נמצא שאסור לשאול לו על נדרו ושוב ליכא הואיל אי אכל משאר עיסה, שו"ר בחק יעקב שכתב דין זה בלא הפלפול הנ"ל, ולפי זה אם יאכל מן העיסה שוב לא יהי' עשה דתשביתו ולא יתקן הלאו שעבר קודם שאכל ויהי' אסור לאכול מן העיסה וממילא יהי' אסור לאפותה

כט) ואי קשיא א"כ יהי' מותר לאפות או לבער חלה שהוא צורך אוכל נפש שיוכל לאכול העיסה שהורמה חלתה, ז"א דהא כתב רש"י גבי שתי הלחם דאסור לאפותן אע"ג דהוי אוכל נפש משום דאסור לאוכלן עד שישחטו ויזרוק דמן עליהם, והקשו בתוס' מכל מלאכת אפי' שמותר ביו"ט אף שעתה לא חזי עד שתאפה, ולפענ"ד אינו מובן דכל זמן שאינו ראוי לאכילת אדם אינו חייב משום אופה כמו בבישול שאינו חייב עד שיהי' כמאכל בן דרוסאי, וכשנאפה עד שראוי לאכילת אדם שוב הוא אוכל נפש, גם מה שהקשו משלמי חגיגה יש לתמוה. דהא אפי' עולת ראי' מותר להקריב ביו"ט. ואם קושייתם לב"ש הלא ב"ש מקרא מפיק לה דכתיב וחגותם חג לה' ועי' ביצה (י"ט), גם מה שהקשו משוחט בהמתו שבשעת שחיטה אינו ראוי י"ל כשיטת הט"ז דקי"ל כר"ע, אבל בנ"ד אם יאפה החלה תחילה אז העיסה חולין ראוי' לאכילה, ואם יאפה החולין תחילה הלא אז אינה ראוי' לאכילה עד שיבער החלה

ה') ובסגנון הנ"ל נ"ל ליישב דעת רש"י שכתב ומשום הואיל אי בעי מתשיל אינו יכול לאפותה כו' ולכאורה קשה דהא לא הוי צורך היום ואינו יכול לישאל ביו"ט, ובשלמא לענין ב"י ניחא דאף אם ישאל לאחר יו"ט יהי' שלו למפרע אבל לענין היתר אפי' קשה דמ"מ אסור לאכול קודם שישאל, ולהנ"ל ניחא דהוי צורך יו"ט כדי שיוכל לישאל כדי שיוכל לאכול החולין ודוק בכל זה

סימן תנז

א) (דף נ"ט ע"א) בגמ' לא בא אחר וקידשה רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אעפ"י שנתעכלו המעות, כתב הר"ן וז"ל אע"ג דעכשיו ליתנייהו להנהו זוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"ג שאם תחזור תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה, ומיהו משמע שאם הוא חוזר אינה חייבת להחזיר דא"כ במאי מקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתעכלו בנתיים, והבינו הפוסקים בדעת הר"ן דלגמרי א"צ להחזיר לא גוף הכסף ולא אחרים תחתיהם, ובאבני מלואים הביא ראי' לדעת הר"ן מהא דאמרינן פרק יש בכור (מ"ט.) מת הבן בתוך ל' אעפ"י שנתן לכהן יחזיר, ומשמע דכל שהוא חי תו ליתא בחזרה

ב) ולדידי אין זה דיוק דמת הבן אפי' לא חזר עד לאחר ל' יחזור ולעולם אם חזר תוך ל' מחזיר, ותדע דהכי הוא אליבא דשמואל דס"ל התם נתעכלו תוך ל' אינו פדוי, וכתבו התוס' פרק מרובה (ע') דלשמואל המעות פקדון ביד הכהן עד ל' [וכ"כ הרמב"ן והריטב"א והר"ן פרק שבועת העדות] ופשיטא דאם חזר תוך ל' יחזיר ולמה תני מת, אלא ודאי אין זה דיוק

ג) ולפענ"ד גם הר"ן מודה דצריכה לשלם המעות כשחזר בו אלא דאותם מעות עצמם א"צ להחזיר, וכן מפורש בר"ן שכתב דאל"כ במאי מקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' וכו', ומבואר שראייתו שגוף המעות א"צ להחזיר [שאם לא תאמר כן הרי אין המעות קנויים לה עד סוף ל'. אבל כשהדין שהמעות עצמם א"צ להחזיר אי אפשר שלא תהי' מקודשת משום שאם יחזיר תהי' צריכה להחזיר אחרים, שהרי בסוף ל' כשחלים הקידושין לא תהי' צריכה שוב להחזיר אחרים, וכל קושיית הר"ן שלא הי' המעות בעין שלה, וכל זה אם נאמר שגוף המעות צריכה להחזיר. אבל כיון שהמעות שלה לחלוטין רק שעדיין אינו ברור שלא תהי' צריכה להחזיר, וזה מתברר בשעת חלות הקידושין, בשלמא לענין גוף המעות לא מהני מה שמתברר בשעת חלות קידושין שהרי אז אין המעות בעין ודו"ק]

ד) וא"ת שכמו שא"צ להחזיר גוף המעות כמו כן א"צ לפרוע אחרים תחתיהן, שאם תאמר שצריכה לפרוע כמו אם המעות בעין צריכה להחזירם בעצמם ליתא שהרי מבואר בתוס' פרק מרובה וראשונים הנ"ל שלרב דאמר פרק יש בכור (מ"ט) דאם נתעכלו המעות בנו פדוי אם מת הבן תוך ל' דתנן אם נתן לכהן יחזיר המעות שביד כהן מלוה אפי' איתנייהו בעין, הרי דאינו תלוי זה בזה שהמעות בעצמם שלו כיון שניתנו להוצאה וכיון שלא נפדה (בעין)