אבני נזר אבן העזר תקכז

דלא קיבלה וכי לא הי' לו סודר לקנות הימנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות הימנו בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות הימנו ע"ג קרקע ולא היא מתנת כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מו"מ היא כו' ופירש"י מו"מ שהוא נותן לו הסודר והוא נותן לו הדמים, וק"ל שהרי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מכירה והטוש"ע חו"מ סי' קצה דאם נתן אחר סודר עבורו מהני וא"כ הי' להם עצה שיתן אחר סודר בעד חבירו, דהא אה זקנים היו: יג) ואין לומר דהא מועיל שיתן אחר עבורו הוא מדין שליח ושוב הוי דרך מקח וממכר , דהא בקידושין (ז') לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ובעבד כנעני דמועיל כסף ע"י אחרים אמרינן דאפי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד מ"מ מהני קבלת רבו גרמה לו, וע"כ פסק הטור ביור"ד סי' ס"ז דאפי' בע"כ משתחרר, וא"כ אף בקידושין לאו משום שליחות הוא וכן בחליפין, דע"כ שליחות לא שייך כאן כיון שהכסף של השליח, דאל"כ מה לי' למילף מעבד כנעני תיפוק לי' מדין שליח וא"כ בחליפין נמי מהני אפי' בלא שליחות, והדר קושיא לדוכתא: יד) ע"כ נראה דאסור ליתן דמי התרומה אפי' ישראל אחר וע"כ אסור להקנות בחליפין דחליפי התרומה אסור ליטול אבל התם אינו נוטל רק שכר פעולתו, ומה לי ששכרו לעשות לו מלאכה או ששכרו ליתן התרומה לכהן והוא נותן לו שכר מעשה נתינה לא שכר התרומה ודו"ק: טו) וכיון שגוף התרומה אינו שלו שהרי דמי התרומה אינו רשאי ליטול, אלא שמכח זה יטול דמי פעולתו לא עדיפא משטרות דאמעטו מכפל מפני שאין גופו ממון, וזה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גניבה שאין משלם כפל אבל קרן משלם כפי טובת הנאה שבו: טז) וכל זה למ"ד טובת הנאה אינו ממון דהיינו שאינו ממונו לגמרי אבל לפירש"י בנדרים שכל התרומה שלו משלם כפל ג"כ: יז) והנה השאג"א סימן ע"ז הקשה דר' יהושע אדר"י דבפסחים (מ"ו.) אמר דלא זהו חמץ שמוזהרין עליו, וע"כ שסובר טובת הנאה אינו ממון, ובמעשה דר"ג וזקנים בב"מ (י"א:) מקשה הש"ס אדעולא דאמר והוא שעומד בצד שדהו וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ומתרץ שני תירוצים האחד דמטלטלי אגב קרקע הקנה להם, וע"ז מקשה הש"ס דטובת הנאה אינו ממון לקנות ע"ג קרקע, והתירוץ הב' דדעת אחרת מקנה לא בעי עומד בצדו, ולזה התירוץ ג"כ צ"ל דטובת הנאה ממון דאי אינו ממון אינו מועיל הקנאתו: יח) ונ"ל דהנה בקצוה"ח סי' ער"ה הקשה דהא בהפקר נמי מועיל קנין אגב ומה בכך שטובת הנאה אינו ממון, ונראה ליישב דהנה בקידושין (כ"ז.) בעי שדה לזה ומטלטלין לאחר מאי ופשיט לה מהא דאמר ר"ג ועישור אחד שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו והרי רע"ק הי' זוכה לעניים ותירץ מאי מושכר מושכר למעשר ועוד תירץ שאני רע"ק דיד עניים הוה. והנה לפי הס"ד דהנתינה לר"ע הוה כמו שדה לזה ומטלטלין לאחר, ופשיטא דבהפקר כה"ג לא קנה דאטו בשביל שהוא זכה הקרקע יזכה חבירו המטלטלין, ובמכר מקנה אחד להם ע"כ קנה, אבל בהפקר לא שייך זה: יט) ונראה דאף לפי המסקנא ניחא דלכאורה קשה לפי דעת המקשן שסובר דהתם מטעם חצר קונה והלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, שע"כ רע"ק לא הי' זוכה לצורך כל עניים, דהא קודם כן נמי הי' מעשר עני והי' שלהם, אלא שר"ג הי' לו טובת הנאה ועתה הטובת הנאה לר"ע כמ"ש המהרי"ט סי' ב' ד' ט', וע"כ שהי' זוכה בה לצורך עניים מיוחדים, וא"כ הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון שר"ג לא הי' המקנה רק הוא זוכה כזוכה מן ההפקר: כ) וצ"ל דהמקשן סובר דמה מושכר מושכר למעשר וקנה להם החצר שלא מדעתן, אבל אם יהי' הקנין משום אגב שוב צריך כוונת קנין כמו בחזקה, ועוד דהא אסיקנא בקידושין דאגב וקני בעינן, וא"כ יכול ר' יהושע לסבור דטובת הנאה אינה ממון ומ"מ הקנה התרומות מעשר משום אגב: כא) ורש"י כתב דהא דעולא דאמר טובת הנאה אינו ממון הוא לקדש בו את האשה, וא"כ נוכל לומר דדווקא לענין קידושין אינו ממון משום הואיל כנ"ל, אבל בעלמא הוי ממון, ולא תקשי דעולא אדעולא דאמר בב"מ והוא שעומד בצד שדהו דמוכח מזה דטובת הנאה ממון ממעשה דר"ג וזקנים ודו"ק: כב) נ"ל ליישב קושיית השאג"א הנ"ל להטעם דטובת הנאה ממון דהנה תיכף שקרא עלי' שם אינו שוה כלום דקודם הלילה יתחמץ כיון שאינו רשאי לאפותה, ושוב לא יתן לו עבורה כלום, אלא שבבל יראה עבר משום דעשאן הכתוב כאילו ברשותו, אבל לענין ביטול אינו שלו אף בעודה מצה ואם יקרא עלי' שם אחר הביטול אי אפשר דעל הפקר אינו יכול לקרות שם חלה, אך לפמ"ש הר"ן ריש פסחים דמש"ה מהני ביטול בלב משום דבאמת אינו שלו אלא שעשאן הכתוב כאילו ברשותו ובגילוי דעתא דלא ניחא לי' בגוי' סגי, וא"כ קודם שקרא עלי' שם עדיין שלו הוא ויכול לעשותה חלה וק"ל: כג) ולפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות פרק ג' דאיסור הנאה לא הוי מוסיף דכל זמן שלא חל איסור אכילה אף בהנאה מותר עיי"ש, ולפי זה לא חל איסור הנאה דחמץ על איסור תרומה טמאה אף שמותר בהנאה שאינה של כילוי אפי' לישראל ולכהן בכל הנאות, וממילא גם איסור הנאה לא חל, ואין לומר הא הוי איסור כולל לענין בל יראה ובל ימצא, דהא בטלו ולא עבר עלי', וכיון דהוה שלו שוב לא מהני ביטול בלב רק הפקר גמור ולא יוכל להפריש חלה כנ"ל ודו"ק: כד) והשאג"א תירץ דטובת הנאה לא הוי רק גורם לממון ובחמץ עבר עלה משא"כ לשאר דברים לא הוי שלו עיי"ש, ולא נ"ל דהא ביו"ט אין לו בה טובת הנאה דאסור ליתנה לכהן בו ביום כיון דאינה ראוי' לו בו ביום דאין שורפין קדשים ביו"ט ועיין במג"א סי' תנ"ו סק"ו, ואם אף לאחר הפסח לא הוי רק גורם לממון הוא עתה גורם דגורם ואף לר"ש