אבני נזר אבן העזר תקכו

הר"ן שהביא דרק משום דאיסורי הנאה הוא אבל אם ממון הוא למוכר מה בכך שעשה איסור, ומקדש בפירות שביעית יוכיח, וכן המקדש בפטר חמור להרמב"ם והש"ע יור"ד שאסור למוכרו כלל קודם פדיון ואעפי"כ אם קידש בו מקודשת, ולא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו: סימן תנו א) (דף נ"ח) בגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון, בדינא דטובת הנאה ממון יש מבוכה בדברי הרמב"ם ז"ל, והנה בפרק ה' מהלכות אישות הלכה ואו כתב מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומות ומעשרות הרי הם כמי שנפלו לו התרומות ומעשרות מבית אבי אמו ואם קידש בהם אשה הרי זו מקודשת כו' אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת כו' שטובת הנאה אינו ממון עכ"ל, ויש לדקדק שברישא פירש בתרומות ובמעשרות וסיים בתרומה לבד, וגם לשון שהפריש מגרנו מיותר: ב) ובפ"ב מהלכות גניבה הלכה ה' כתב וז"ל גנב תרומה מבעלי' הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה, וקשה דטפי הו"ל לאשמעינן דאף קרן אינו משלם: ג) ובהלכות נדרים פרק ז' הלכה י"א כתב מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלוים הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם על כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורין, והקשה בכ"מ דבגמ' מוכח דסיפא אתיא כמ"ד טובת הנאה ממון וכיון שהוא פסק בהלכות אישות ובהלכות גניבה דטובת הנאה אינו ממון האיך פסק דאם אמר כהנים אלו ולוים אלו אסורים: ד) ונראה ליישב דהנה בנדרים (פ"ד:) מקשה רישא אסיפא דמרישא מוכח דטובת הנאה אינו ממון ומסיפא מוכח דהוא ממון ומוקי לה כתנאי ודחי דהתם טעמא דתרווייהו משום קנס, ותמה הרא"ש דממנ"פ חד מינייהו ניחא בלא קנס, ורבא תירץ דרישא היינו טעמא דכיון דאסרי' על הכהנים ותרומה לא חזי לזולתם שויא עפרא בעלמא יעיי"ש וקשה לי דהא הוה שלו משום הואיל אי בעי מיתשיל עלה, גם הרשב"א הקשה כיוצא בזה דניחוש דילמא איתשיל ועבדי כהנים איסורא ועיין בר"ן שם, עוד הקשה הרשב"א דאכתי יכול לחזור הטובת הנאה לאחר: ה) ונ"ל דהנה בפירוש טובת הנאה פירש בפסחים (מ"ו:) דבר מועט שיכול ליטול מישראל שיתן לבן בתו כהן, ובנדרים (שם) פירש טובת הנאה שיכול ליתן למי שמחזיק לו טובה, והנה הרשב"א ז"ל כתב כאן בקידושין דאין הגנב צריך לשלם רק דמי טובת הנאה שיש לו בה, והריטב"א ז"ל סובר שצריך לשלם לו דמי כל התבואה, ונראה דתלוי בשני הפירושים הנ"ל דלפירש"י בפסחים א"צ לשלם לו רק דבר מועט שהי' נותן לו הישראל, משא"כ לפירש"י נדרים שהי יכול ליתן למי שמחזיק לו טובה הרי שוה דמי כל וק"ל: ו) ולפי זה י"ל דתירוץ קמא דתרווייהו ס"ל דטובת הנאה ממון כדי דבר מועט ומ"ד שצריך לשלם לו דמי כולי סובר משום קנס דגנב, ומ"ד שא"צ לשלם לו כלל הוא משום קנס דבעה"ב, ורבא נמי ס"ל כן ומיושב שני קושיותיו של הרשב"א ז"ל, דהנה הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים שם הלכה ט' אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההוא, וביאר הכ"מ משום שנהנה מהחכם שמתיר לו נדרו והרי נדר הנאה ממנו עיי"ש, ומבואר דאעפ"י שבעת שאלה הותר הנדר למפרע מ"מ בתחילה אסור לשאול משום הנאה, וה"נ אם נאסר לכהנים ליטול התרומה, נמצא שמהנה הכהנים בשאלתו, והוא מהנה לכל הכהנים ביחד, שממנ"פ אחד יטלם, והרי נדר הנאה להם, וכבר פסק הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים הלכה י"ב דהמהנה לוקה משום בל יחל, וכיון שאסור לשאול שוב אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמ"ש התוס' ישנים שבת (מ"ו:) בד"ה מי יימר, ומה"ט נמי אין לו זכות מכירה, דאם לא יהי' הכהנים רשאים ליטול התרומה קודם המכירה, נמצא מהנה אותם במכירה: ז) אמנם כל זה לשיטת הרשב"א אבל להריטב"א ז"ל הוא של ישראל לגמרי שאינו מהנה לכהנים כלום, ולכאורה נראה להביא ראי' לשיטת הריטב"א דלמ"ד טובת הנאה ממון כולו של ישראל דאל"כ האיך מקודשת בטובת הנאה: ח) והנה השאג"א סימן ע"ז הקשה במשנה דכיצד מפרישין חלה בתרומה טהורה ביו"ט דיש עצה שיבטל קודם שיחמיץ ותירץ דהואיל אי בעי מתשיל עלה הוי כמו גורם לממון וקי"ל לאו כממון דמי רק על בל יראה עובר אבל ביטול לא מהני, וק"ל אם ישאל יהי' שלו למפרע ויחול הביטול ואזל לי' הואיל: ט) ונ"ל לפי דברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' כ"ו בנותן גט על מנת שלא תנשא לפלוני דאין עצה להתירה לפלוני ע"י גט אחר כיון דגט הראשון עדיין לא נתבטל עיי"ש, וה"נ כיון שעתה לא אתשיל אינו מועיל ביטול דהשתא ודו"ק: י) וה"נ אם ישאל על התרומה יהי' טבל ושוב יהי' של הבעל דבעת הקידושין עדיין לא נשאל ולא הי' בידו ליתן לה גוף התרומה, וממילא יפקע טובת הנאה שלה, וכסף קידושין דאגיד גבי' דבעל לא מהני כמ"ש הרמב"ן והרשב"א גבי מנה אין כאן משכון אין כאן עיי"ש: יא) וזה שכתב הרמב"ם בה' אישות בתרומה שהפריש כו' שאילו במעשר ראשון ומעשר שני שאינו קודש לא מהני שאלה דהא חולין הם, ותרומה דמהני שאלה משום דקדוש, ואי במעשר שני ממון גבוה הוא ואינה מקודשת כמו שפסק הרמב"ם שם הלכה ד', וע"כ כתב בתרומה שהפריש, דאל"כ אינו יכול לישא עליו, אבל ברישא התחיל במעשר ג"כ, דנ"מ דאם אין הטובת הנאה שוה פרוטה מ"מ מקודשת כיון שגוף המעשר שוה פרוטה ודו"ק: יב) והנה צריך להבין בהא דתנן בכורות (כ"ז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך מנה ותן תרומתך לבן בתי כהן, מהא דאמרינן בב"מ (י"א:) שפיר עביד