אבני נזר אבן העזר תקכג

להביאו לירושלים לא הוי רק גורם לממון כמפורש בפרק כל שעה (כ"ט:) בחמץ של הקדש במועד חשוב רק גורם לממון כיון שאינו יכול למוכרו בפסח רק אח"כ, וה"נ אינו יכול למוכרו בגבולין עד שיביאנו והרי מחוסר זמן שהוא הדרך וכ"ש דמחוסר מעשה ג"כ: ב) אך י"ל לפמ"ש הרא"ש דפטר חמור יכול למוכרו קודם פדיון שהלוקח יפדנו, והיינו דאף דאסור בהנאה יכול ליקח דמי התירא דאית בי' אחר פדיון וה"נ יכול ליקח. בגבולין מה ששוה להוליכו לירושלים ולאוכלו: ג) איברא דצריך להבין לשיטת הרמב"ם דפטר חמור אסור למכור כלל קודם הפדיון ופסק כן המחבר והשמיט דעת הרא"ש והטור והרמ"א שהגיה על המחבר שיטת הרא"ש והטור ולא כתב בשם י"א, משום שאינו מוכח להדיא במחבר שחולק, וכ"כ הש"ך בכמה מקומות שכן דרכו של הרמ"א] א"כ הכי נמי מעשר שני אסור למכור כלל חוץ לירושלים, והדר קושיא לדוכתא, ואף שיכול למכור שיהי' הדמים נתפסין בקדושה, מה יועיל זה הלא גם הדמים יהי' אסורין כדברי רש"י: ד) אולם הרמב"ם לטעמי' דס"ל בקדשה בתמרה דאם יש לה דרך למדי היא מקודשת מה"ת, הרי דאף דעכשיו כמו שהיא כאן אינו שוה פרוטה חשוב ממון, וצ"ל דעדיף מחמץ במועד, דהזמן אסור, משא"כ התם אף עכשיו ראוי אם יוליכנו שם, וה"נ כיון שראוי עכשיו אם יוליכנו לירושלים, ולפי זה למה דרוב פוסקים חולקים בקידשה בתמרה פליגי ג"כ בפטר חמור, וע"כ סוברים פטר חמור מותר למוכרו קודם פדיון שהלוקח יפדנו, ויפה פסק הרמ"א שהכריע כהרא"ש ודו"ק: ה) איברא דבאמת גם לשיטת הרמב"ם בתמרה לא אתי שפיר כי באמת דוחק גדול לחלק בין יש לו דרך לילך לשם בין הא דאוכל חמץ הקדש במועד, וכי היכי דהתם לא חשוב ממון משום דזמן של עכשיו אינו ראוי כן בתמרה באותו מקום שהוא אינו שוה פרוטה, והעיקר דטעם הרמב"ם בתמרה כמ"ש הר"ן שם דכיון ששוה פרוטה במקום אחר שוב יכולה לומר לדידי שוה לי פרוטה, משא"כ במעשר דבגבולין אינו שוה כלום שאסור בהנאה ואם תמכרנו הדמים נתפסין, ולמוכרו שישאר המעשר קודש והדמים חולין אסורה לעשות כן והדר קושיא לדוכתא והעיקר מה שנ"ל בזה אבאר לקמן בסי' שאחר זה בעז"ה: סימן תנג א) בתוס' הקשו דבשמעתין ובפ"ק דבכורות מבואר דר"י דאמר קידש הוא במע"ש בגבולין, ובשלהי סנהדרין א"ר חסדא דבגבולין לדברי הכל מע"ש ממון גבוה, ומה שתירצו דהתם משום שאין לו בעיסה היתר אכילה קשה, שהרי מוכח שם בסנהדרין דכשבא לירושלים ואח"כ נפל מחיצות חשוב ממון הדיוט, וכתבו התוס' פרק הזהב (נ"ג:) דכיון שהי' פעם אחת בירושלים הוי ממון הדיוט. והתינח אם הפירוש דחוץ לירושלים הוי ממון גבוה, כשבא לירושלים נתנו השם לבעלים לאכילה ונעשה ממונו ואף שיצא אח"כ לחוץ איסורא דרכיב עלה ומ"מ נשאר ממונו כשהי', אבל אם הטעם משום שאין בו היתר אכילה, מה יועיל מה שהי' תחילה בירושלים כיון שאח"כ יצא ונאסר, וכל מע"ש הי' לו היתר אכילה קודם מירוח הכרי: ב) וגם צ"ע בדבריהם דלפי סברא זו דחוץ לירושלים לא חשיב עריסותיכם משום שאין בו היתר אכילה, א"כ מה מקשה שם הש"ס מעיר הנדחת, וצ"ל דמשום הכי לא מקרי שללה ג"כ, וכ"כ התוס' פ"ק דבכורות (ט':), וזה אינו לפי דברי התוס' פרק לולב הגזול (ל"ה.) דלכם שהי' בו היתר אכילה לא שייך אלא באתרוג דבר אכילה ולא בלולב דלאו בר אכילה עיי"ש, וא"כ בעיר הנדחת דלא מפורש בקרא דבר מאכל, א"כ אף שנמצא בה דבר מאכל למה צריך שיהי' בו היתר אכילה כיון שאין מצוותה מצד שהוא מאכל, בשלמא באתרוג י"ל דלכם דקאי אאתרוג שיהי' בו היתר אכילה כיון דקאי בפירוש אאתרוג שהוא דבר מאכל משא"כ בעיר הנדחת, ובאמת התוס' פרק לולב הגזול (שם) כתבו להדיא דמע"ש חוץ לירושלים חשוב יש בו היתר אכילה ואין בו דין ממון, והוא מהיפוך להיפוך ממ"ש כאן: ג) ועוד ק"ל טובא לשיטת התוס' דהכא ודפ"ק דבכורות דמע"ש חוץ לירושלים לא חשיב עריסותיכם ושללה אף אליבא דר' יהודה משום דאין בו היתר אכילה, מהא דמוכח לקמן דב"ה כר"מ ודלא כר' יהודה מדאמר נטע רבעי פטור מעוללות ומפרט דלא קרינן בי' כרמך, ואי ר' יהודה האמר ממון הדיוט הוא, ומה בכך מ"מ לא קרינא בי' כרמך משום דאין בו היתר אכילה כי היכי דלא קרינא בי' עריסותיכם ושללה: ד) ואשר אחזה ליישב בזה, ויתיישב גם קושיית התוס' בפרק הזהב במסקנת הש"ס בסנהדרין דאם לאחר שהעלוהו לירושלים נפל מחיצות הוי ממון הדיוט, והקשו התוס' למה, דהנה יש לדקדק בשינויא דהש"ס פ"ק דבכורות (ט':) בפטר חמור נמי מיקדשא כדר' אלעזר דאמר אשה יודעת כו' ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ אשה יודעת כו' ומיקדשא בהא דביני וביני, ולכאורה כל אריכות הזה למותר והי' לו לתרץ כדר"א כו' ועולה ואוכלתו בירושלים, ומה דמסיים בפטר חמור למותר, ואם הי' אומר בפטר חמור נמי מיקדשא דמיקדשא בהא דביני וביני וה"ה במעשר שני הי' הקדמה לתירוץ, אבל לאחר שאמר התירוץ ומסיים בפטר חמור לכאורה למותר: ה) ע"כ נראה דהנה קשה טובא איך מיקדשא במה דעולה ואוכלתו בירושלים, הא כיון דעכשיו אסור בהנאה חשוב רק גורם לממון כמו חמץ הקדש במועד פ"ב דפסחים (כ"ט) דלא חשוב ממון דאין לממון אלא מקומו ושעתו, וכיון דעכשיו לא חזי לא הוי ממון, ה"נ כיון דבמקום זה לא חזי, והתינח לשיטת הרא"ש דיכול למכור הפטר חמור קודם פדיון שהלוקח יפדנו, ה"נ יכול למכור המע"ש חוץ לירושלים שהלוקח יעלנו, אך להרמב"ם והמחבר קשה וכנ"ל בסימן הקדום באריכות: ו) אך נראה דיכול לחללו חוץ לירושלים והמעות יהי' מותר בהנאה, דכל הטעם דמע"ש חוץ לירושלים אסור בהנאה משום שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ומעות מעשר יכול לחלל על בהמה וחי' ושאר אוכלין כדאיתא בסוכה פרק לולב הגזול (מ"א) והיינו דקאמר הש"ס בפטר חמור נמי מיקדשא כדר"א, ומייתי