אבני נזר אבן העזר תקכב

דאם מכר לא עשה כלום, הוא משום דאי עביד לא מהני כיון דאסור, ומ"מ מה שהמכירה בטילה הוא משום האיסור, אבל לא שאינו שלו למוכרו, אבל חלק שהכהנים חולקים בקדשים כיון דמשלחן גבוה קזכו, אין להם זכות אלא לענין מה שהתורה התירה להם לעשות בו, וכיון שגילתה תורה שאסור להם לחלוק חשוב אינו שלהם לענין זה, העולה מזה בחלק כהנים בקדשים אין להם זכות אלא למה שמותר להם לעשות בו: ד) והנה בשבת (כ"ה.) יליף בקו"ח שאסור להדליק בשמן קודש שנטמא ממעשר מה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קודש חמיר לא כ"ש, ובפרק הערל (ע"ד) אמר ר"ל מעשר שני שנטמא מותר לסוכו, ומזה מוכח דמה שאסור לבער בטומאה לאו משום דאסור ליהנות ממנו בטומאה דא"כ כ"ש דסיכה שאסור דנהנה, ולכמה דברים הוא כשתי', וע"כ דליהנות בטומאה מותר, והא דאסור לבער בטומאה משום דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה וכמ"ש רש"י שם (ע"ג:) בוידוי דלא בערתי ממנו בטמא דלא מבעיא בטהור דלא ניתן אלא לאכילה כו' אלא אפי' בטמא שאסור לאוכלו לא בערתי, ומ"מ אף בטמא טעם האיסור משום דלא ניתן אלא לאכילה כו' וכמו שהביאנו ראי' ברורה מהא דשמן שנטמא מותר לסוכו (ומזה קושיא גדולה על הר"ש שסובר מע"ש טהור מותר להדליקו דא"כ דאיסור ביעור בטומאה משום טומאה איך מותר לסוכו] ולפי זה הא דיליף בשבת (כ"ה.) דקודש טמא אסור להדליקו ממע"ש הטעם ג"כ משום דלא ניתן אלא לאכילה וכמו במע"ש, וכן מפורש ברש"י פסחים (י"ד:) בד"ה נוקמא בהא דנמנעו הכהנים להדליק בשמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא באב הטומאה, וכתב רש"י דההוא שמן של תרומה דאילו שמן של קודש אינו אלא של מנחות ונאכל הוא ואינו ראוי להדליק נר, הרי דאין איסור מלהדליק בשמן קודש שנטמא אלא משום דנאכל הוא ולא משום איסור טומאה, ולפי זה כ"ש טהור אסור להדליקו וכמו במע"ש ממש: ה) ולפי מה שביארנו דבחלק כהנים כל מה שאסור לעשות בו אינו שלו לענין זה, א"כ אין הקודש של כהנים אלא לאכילה שהרי בין טהור בין טמא אסור להדליק בו משום דלא ניתן אלא לאכילה, וכיון שאינו שלו אלא לאכילה ולא לדבר אחר, מהראוי שלא יחשב ממונו וכמ"ש התוס' קידושין (כ"ד) דלמה דקי"ל בנותן אחד מתנה לעבד ע"מ שיצא בו לחירות לא קנו רבי', דלא חשוב כסף של עבד כיון דאינו קונה אלא שיצא בו לחירות, ולפי זה ה"ה בקדשים שלא ניתן לכהנים אלא לאכילה ולא לדבר אחר הוי דומיא דאמרינן בנדרים (פ"ח.) בנותן לאשה ואמר אין לך אלא מה שאת נותנת לפיך לא קנה בעל ומדמה לה התוס' לעל מנת שתצא בו לחירות, א"כ לא חשוב שלהם. ו) איברא דלכאורה קשה בהא דיליף הש"ס קודש שנטמא ממע"ש נימא מה למעשר שני שכן ממון גבוה תאמר בקודש קדשים קלים שממון הדיוט לשיטת התוס', אך הא ליתא דהש"ס בשמן קאי וליתי' אלא במנחות ולוג שמן של מצורע דקדשי קדשים נינהו וממון גבוה, ושפיר יליף ממעשר שני כיון דקי"ל קדשי קדשים ממון גבוה: ז) אך לפי זה נסתר הא מילתא דמסברא קדשי קדשים ממון גבוה משום דאינו שלהם אלא לאכילה, ולפמ"ש הא ליתא, דאם נאמר שממונם לא נוכל ללמוד ממע"ש ושפיר יהי' מותר להדליק בו, אך למ"ד מע"ש ממון הדיוט שפיר נוכל ללמוד ממע"ש שאסור להדליק בו, ושוב הוי הקדשי קדשים ממון גבוה: ח) מעתה מיושב קושיית התוס' ישנים דבאמת אף בלא הפסוק דלך מסברא קדשי קדשים ממון הדיוט והא דאצטריך קרא דלך דר' יהודא לשיטתו מע"ש ממון הדיוט הוא וא"כ אף אם נאמר קדשי קדשים ממון הדיוט נוכל ללמוד בקו"ח שאסור להדליקה וכיון שאסור רק לאכילה וחשוב שאינו שלהם רק לאכילה לא חשוב ממונו כדברי התוס' הנ"ל, ע"כ אצטריך ר' יהודה קרא דלך, אבל ר' יוסי מסתמא ס"ל כהלכתא דמע"ש ממון גבוה ע"כ אפי' בלאו קרא הוה אמינא דממון הדיוט ובאמת מותר להדליקו והוי שלו לכל הדברים וצריך קרא דאש: סימן תנא א) דעת התוס' ישנים דיכול הכהן למכור חלקו לכהן אחר ולפי זה צ"ל דהא דליתי' בחלוקה גזירת הכתוב הוא ולאו משום דממון גבוה דא"כ כל שכן דאסור במכירה אלא גזה"כ דאסור להחליף קדשים בקדשים, וק"ל דא"כ היכי מוכיח הש"ס מזה דממון גבוה: ב) ונ"ל דלכאורה איך מותרין לחלוק הקרבן מיני' ובי' הא קי"ל האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה, וא"כ אף כשחולקין מיני' ובי' הוי כמחליף, אך התירוץ בזה דטעם האחין שחלקו לקוחות עפמ"ש הר"ן נדרים (מ"ה:) דאי אפשר שיהי' לשניהם קנין הגוף בדבר אחד, דע"כ אי דמר לאו דמר, וע"כ שאין לכל אחד קנין הגוף אלא בחצי עיי"ש, וע"כ כשחולק חשוב כמחליף חלקו שהי' לו בחלק חבירו לשיטת רש"י סוף השולח ולשיטת התוס' שם שמא נזדמן לו חלק חבירו לגמרי, וכל זה משום דמתחילה הי' לכל אחד חציו, אבל למ"ד ממון גבוה הרי תחילה לא הי' לשום כהן אלא דרחמנא אמר כל כהן יקח מקצת מקרבן וא"כ אין כאן חילוף כלל וא"צ בזה לברירה לומר הוברר למפרע כיון שתחילה לא הי' לשום אחד קנין ודו"ק בזה: ג) וא"כ מוכח דממון גבוה ולא משום דאסור לחלוף דזה גזה"כ, אלא דאם הי' ממון הדיוט אף אם חולקין בקרבן מיני' ובי' מיקרי מחליף. ושוב אין חילוק בין מיני' ובי' לקרבן בקרבן, ואביי לטעמי' דס"ל בפרק הישן (כ"ד.) אליבא דר' יהודה אין ברירה ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל [ובסי' ] לשיטת הרמב"ם שפסק דלא כבן עזאי ודו"ק: סימן תנב א) שם (נ"ג:) ברש"י ד"ה משום אונסא דאורחא עיי"ש ובתוס' שהוכיחו מתוך פירש"י שהקידושין אינם חלין והשיגו ע"ז מסוגיא דבכורות דמפורש שהקידושין חלין בגבולין, והנה צריך להבין בטעם הדבר כיון דבגבולין אסור בהנאה, ואף שיכולה