אבני נזר אבן העזר תקיט

הוי מצוות אכילה טפי כשאוכלים עוד בני אדם, וכיון דעיקר פסח לאכילה שפיר הוי לצורך הקרבן ויכול למכור, וע"כ מקשה הש"ס שם רק על מה שהמעות חולין, דזה שיקח מעות אין צורך פסח ודו"ק]: יא) ובאמת מלבד זה צ"ע בשיטת רש"י מנלי' הא דקדשי' קלים לאחר שחיטה ג"כ משלחן גבוה זכו, כי במתני' המקדש בחלקו משמע של כהנים, דשל הבעלים אין זה חלק, וביותר בסוף הסוגיא דיליף מקרא דלכל בני אהרן תהי' דמיירי מחלק כהנים, ובוודאי אין ללמוד חלק בעלים מחלק כהנים, דבב"ק (י"ג.) מחלק להדיא דממון כהנים אפי' מחיים ממון גבוה וא"כ אין ללמוד מממון כהנים: יב) ואשר אחזה בזה דרש"י לשיטתו הוכרח לומר כן, דהנה לכאורה קשה בפסחים (נ"ט.) ריב"ב אומר אף מחוסר ביכורם בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב ומשום דעשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה יעי"ש שמקשה מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, ולכאורה קשה עדיפא הו"ל להקשות דעשה דאכילת קדשים יכולה להתקיים ע"י אחרים שאחרים יאכלו, דכה"ג מקשה הש"ס בשבת (קל"ג) לענין מילה בצרעת למ"ד דבר שאין מתכוין מותר לא משכחת לה דיחוי אלא באומר לקוץ בהרתו דבנו הוא מתכוין, ופריך ואי דאיכא אחר ליעבד אחר, ומשני דליכא אחר, והא אי אפשר בירושלים רבתי עם שלא יהי' אחר לאכול השלמים: יג) ונראה ליישב עפ"י מה דאיתא בשלהי הגוזל קמא (ק"ט:) בכהן שמקריב קרבנותיו אפי' במשמר שאינו שלו ועבודתו ואכילתו שלו, ואיתא שם דאם הי' טמא כיון דהוא אינו יכול לעבוד ולאכול אינו יכול ליתנה לאחרים דכיון דאיהו לא מצי למיעבד שליח לא מצי משוי, ואיתא שם דאם הי' כהן זקן עבודתו שלו שיכול ליתנו לכל בהן שירצה ואכילתו לאנשי משמר, ומשום דעבודה אי עבידי ע"י הדחק עבודה היא שליח מצי משוי, אכילה דאי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה הוא ולאו כלום הוא שליח מצי משוי עיי"ש, וע"כ ניחא במילה בצרעת יכול לקיים המצוה ע"י שליח כיון דאי מל בעצמו בדיעבד הוי מילה אלא דעבר בלאו ע"כ מצי משוי שליח ויחשב כאלו עשה המצוה בעצמו, אבל מחוסר כיפורים בקדשים אם לא יביא כפרתו ואי אכיל קדשים בטומאתו חייב כרת וליכא מצוה כלל ולא מצי משוי שליח כדברי הש"ס ב"ק הנ"ל ולא מקיים הוא המצוה, ע"כ לא חשוב אפשר לקיים שניהם: יד) אולם לשיטת רש"י שפירש בההוא דשבת שהמוהל ימהלנו בלא שליחות אב [וז"ל שם ליעביד אחר ולא ליקו אב התם, והיינו כדי שלא יהי' שלוחו כמבואר בש"ע שהאב עומד אצל המוהל להודיע שהוא שלוחו. ומשום דס"ל לרש"י שאם יהי' שליח האב והאב מתכיון לטהרו יעבור האב בלאו] ומ"מ חשוב אפשר לקיים שניהם הדרא קושיא לדוכתא: טו) וצ"ל דבשלמא במילה אף אם אחר ימהלנו בלא שליחות אב יקיים האב המצוה במה שבנו נימול ונכנס לברית, אבל במחוסר כיפורים בקדשים הטמא אינו זוכה כלל בקדשים כבש"ס ב"ק הנ"ל, ואם לא יטבול לא יזכה בהקדשים ולא יהי' לו שייכות להמצוה כלל: טז) וכל זה אם נאמר בעלים משלחן גבוה זכו כ מד כהנים אבל אם נאמר שהוא שלהם ואין לזכות ואף אם יהי' טמאים יהי' שלהם א"כ שפיר יכולים לקיים המצוה במה שיתנו לאחרים לאכול, ואיך ידח זא לעשה דהשלמה, מזה הוכרח רש"י לשיטתו בשבת דבעלים ג"כ לאחר שחיטה משלחן גבוה קזכו, כן נ"ל בדרך פלפול: יז) והנה בבעה"מ, בהא דאף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים דעשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה דהיינו דווקא ביש לו שלמים דאתמול דאי שלמים דהיום הלוא יש לו פנאי לאוכלם למחר, וק"ל טובא דהא איתא בת"כ פרשת צו פי"ב הי"א ביום הקריבו את זבחו יאכל מצוה לאכול ממנו בראשון, וכיון דמדאורייתא הוא לאכול ממנו בראשון למה לא ידחה, אך לפימ"ש נכון היטב, דשוב אפשר לקיים שניהם שיאכלנו אחר, מה אמרת אם לא יוכל לאוכלו בעצמו לא יוכל לעשות שליח ואזדא מצוותו, ליתא דאכתי יוכל לעשות שליח שהרי יכול לאוכלם למחר בעצמו והרי זמן אכילתו לשני ימים ולילה אחד בלי הפסק והכל זמן אחד] והרי יכול לעשות השליח על האכילה וחשוב כאילו אוכלם בעצמו, וכיון שנאכלו היום ע"כ חשוב כאלו אכלם היום בעצמו ודו"ק: יח) ובהכי ניחא ליישב לשיטת ריב"א שם דעשה החמור אינו דוחה עשה הקל אלא היכי דבעידנא דמיעקר עשה הקל מקיים החמור, והא דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה היינו שמקריב הפסח תחילה קודם שמביא בפרתו כיון דראוי לאכילה מתחילה שיוכל להביא כפרתו, נמצא שבמה שמתירין לו להביא כפרתו מקיים המצוה למפרע עיי"ש, וא"כ מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה איך דוחה, ולמה לי' להש"ס להקשות מה אולמי' דהאי עשה מהאי עשה תיפוק לי' דאפי' עשה דאכילת קדשים חמור הא לא הוי בעידנא. אך לפמ"ש י"ל שניתן לאחר לאוכלם וחשוב מצי למיעבד שהרי יכול להקריב כפרתו ולאכול, נמצא דע"י שאנו מתירין לו להקריב עשה המצוה למפרע כעין דברי ריב"א: יט) אך לשיטת רש"י אי אפשר לומר כפירוש בעה"מ שהקריבו השלמים אתמול דא"כ ממנ"פ אם תאמר שדין בעלים בקרבנם כדין כהן בחלקו דאם אינו טהור בשעת זריקה והקטרה אינו זוכה, א"כ אף אם יהי' מותר להקריב כפרתו לא זכה אתמול בבשר ואם הבעלים זוכים אף אם טמא אז כיון שבידו ליטהר למחר, א"כ אף אם נאסור עליו להביא כפרתו אחר התמיד של בין הערבים, הלא בשעת הקרבת השלמים אתמול בידו הי' שיביא היום כפרתו קודם תמיד של בין הערבים, ע"כ מוכרח דס"ל כדעת הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ דבשלמים שהביא היום עסקינן אלא שלהראב"ד בין בשלמים דאתמול בין בשלמים דהיום ולרש"י דווקא בשלמים דהיום: כ) והנה בראב"ד הוכיח מתיבת לערב דלכאורה למותר, אלא דאשמעינן דאפי' בשלמים דהיום הנאכלים גם לערב ויכול לאוכלם גם למחר אעפי"כ דוחה וכ"ש שלמים דאתמול דדחיקא להו זימנא עיי"ש, ולרש"י אתי שפיר טפי, דדווקא בקדשים בשלמים הנאכלים לערב שהביאם היום, וצ"ל לשיטת רש"י שלא הקטירו אימורי השלמים עד אחר תמיד של בין הערבים, דהשתא אם לא נתיר לו להביא כפרתו. הרי