אבני נזר אבן העזר תקיז

כיון דמוסיף הוי, ולהנ"ל ניחא, דהנה האלמנה שני דינים יש לה, דין שליח, ודין בעל דבר, דין שליח שאם מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה, ודין בעל דבר שאם מכרה שוה מאתים במנה ג"כ נתקבלה כתובתה שקנתה הקרקע, ועיי"ש בתוס', וע"כ מקשה הש"ס שאם מכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר יועיל הקנין, ולא דמי לאת וחמור בכולכם, משום דשליח הוי ולגבי המשלח לא בטל כלום, ומשני שמכרה שוה מנה ודינר במנה וע"כ אי אפשר שיתקיים המקח מטעם שליחות כיון שנתאנה ושליח שנתאנה בטל המקח, וגם לא מטעם בעל דין דא"כ הוי לי' קני את וחמור, והוא עצה ישרה: ח) אך לפמ"ש לעיל דדווקא במקנה לשניהם בשותפות שייך דין את וחמור ליתא לתירוץ זה, ונ"ל ליישב באופן אחר, דהנה הרא"ש דקדק מפירש"י דאמר לי' זבין לי ליתכא ואזל וזבין לי' כורא דמוסיף הוי דווקא המוכר אינו יכול לחזור בו אבל הלוקח יכול לחזור בו דיכול לומר איני רוצה לקנות אלא סאתים, וכן קי"ל בש"ע, ולכאורה צריך להבין למה לא יוכל המוכר לבטל המכירה דאין שינוי בשליחות גדול מזה, דמה הועיל לו המכירה כיון שהלוקח יכול לחזור בו: ט) אך נראה עפימ"ש הרא"ש בפרק האיש מקדש בנמצא טעות במקח דכל המקח בטל ומ"מ בדבר שאפשר להשלים משלים, וכ"כ הרמב"ן בפרק חזקת הבתים, וביאור דבריהם, דאף שלא קנה רק מה שמשך מ"מ אינו יכול לבטל המקח שיאמר שלא רצה לקנות רק כולו כי יאמר לו המוכר שישלים לו, וכן המוכר לא יוכל לומר שלא רצה למכור רק בעד כל המעות, כי יאמר לו הלוקח שיתן לו המעות וישלים על המעות, כללו של דבר כל החוזר בו ידו על התחתונה כההוא דפרק האומנין בנותן ערבון עיי"ש, וה"נ אם הלוקח רוצה לחזור בו יכול המוכר לומר לו הילך מעותך, או יכול לומר לו שישלים לו, וע"כ אם הלוקח רוצה לחזור בו יכול המשלח להשלים לו, היינו שיתן לו הבית סאה וע"כ הועיל בשליחותו אם ירצה המוכר להשלים לו, וכיון דקי"ל מוסיף על דבריו הוי ומבואר הפירוש בזבחים (ל"ד) שאין קפידא בדבר התוספת, ועל כן נהי דלא קנה התוספת כיון שלא נעשה שליח על התוספת מ"מ לא הוי שינוי על הליתכא כיון שהלוקח לא יוכל לחזור אם המוכר ירצה למכור כולו, ולגבי המוכר אין עיכוב בדבר כנ"ל, אבל במכרה בפחות אי אפשר שיתקיים המקח על שוה מנה בצ"ט ומשהו כיון שיש קפידא במכירת השוה דינר שמכרה לפי החשבון בפחות משהו, א"כ שוב הוי שינוי בשליחות אף בשוה מנה מה שהלוקח יוכל לחזור אם לא ימכרו היתומים השוה דינר הפחות וזה הוא קפידא שאינם רוצים למכור שוה דינר בפחות, ועל כן כל המקח בטל: י) עוי"ל דאף דמסקינן דמוסיף הוי היינו דווקא בשהשליח יודע שאינו שליח רק על החצי ועיין בתוד"ה דאמר להו, ולמאי דס"ד צ"ל דהכא כיון שמכרה בבת אחת אף ביודעת חשובה מעביר, אבל לאיכא דאמרי אמרינן דכיון שיודעת חשובה מוסיף, וע"כ במכרה במנה ע"כ סברה שאינו שוה רק מנה והויא שליח בכולה חשובה מעביר והמקח בטל ודו"ק: סימן תמח א) (דף נ"ב ע"א) בגמ' אמר רב ש"מ ממתני' תלת כו' והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ותמה בתוס' דהא עיקר חידוש רב דאף בגזל דידה אינה מקודשת ולא אמרינן מדקיבלתה אחילתי' דהא דגזל אינה של גזלן מכמה משניות שמעינן לה וזה לא שמעינן מדר"י: ב) ונראה דלכאורה הא דמ"ד מדקיבלתה אחילתי' אף דהוי דברים שבלב מהני, דמחילה מועיל בלב כמ"ש מהרש"ל הובא במסגרת השלחן בחו"מ סי' נ"ב סק"ח, והנה בחו"מ סי' רמ"א מבואר דבדבר בעין לא מהני לשון מחילה רק מתנה, ולפי זה ממילא לא מהני ג"כ דברים שבלב והדרא קושיא לדוכתא: ג) אמנם נראה דבסנהדרין (ע"ב) א"ר מסתברא כו' והאלקים אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימא אלא דמ"מ צריך להחזיר מדין השבה עיי"ש, ולפי"ז הוה מצי למימר דלא הוה רק שיעבוד על הגזילה להחזיר ואף הדבר ברשותי' דגזלן קאי, א"כ שפיר מהני מחילה בלב, אלא דא"כ הי' יכול הגזלן להקדיש דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, וכיון דשמעינן לר' יוחנן דאינו יכול להקדיש ע"כ צ"ל דלאו שיעבוד לחוד הוא דאיכא, אלא כיון דגילתה תורה דצריך להשיב ממילא לא הוי כלל שלו וממילא מהני מחילה בלב דהא הוה בעין: ד) אמנם אכתי קשה לדברי הרשב"א קידושין (נ') דאפי' בקנין מהני דברים שבלב: ה) לכן נראה דהנה לכאורה קשה אמאי מהני מחילה הא אינה ברשותה, אמנם ז"א דלגזלן עצמו ודאי דמועיל כמ"ש הב"ש סי' כ"ח ס"ק. אלא דלכאורה כיון דצריך להיות כוונה לקנות, ומבואר בב"ב (קמ"ו) דהיכא דרפויי מרפיא בידי' לא קנה, וה"נ קודם שיצא החפץ מתח"י לא הי' בודאי אצלו שתקנה לו ולא קנה, אמנם נראה דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ולא צריך כוונתו כלל, ולפמ"ש לעיל דהא דמהני הכא כיון דהוא לגזלן עצמו ולפי זה לא צריך דעת אחרת מקנה דהא מצדה לחוד לא מהני רק מתורת קניית הגזלן ולזה צריך שפיר כוונה לקנות והיכא דרפווי בידי' לא מהני ושפיר מייתי מר' יוחנן ודו"ק היטב: סימן תמט בשמעתא דהמקדש בחלקו א) (דף נ"ב ע"א) שיטת רש"י דאף חלק בעלים לאחר שחיטה ממון גבוה דמשלחן גבוה קזכו, אבל שיטת התוס' ב"ק (י"ב:) דחלק בעלים אף לאחר שחיטה ממון הדיוט, וכן כתבו עוד בפ"ב דביצה, ואף שאין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים גדולים והלואי שאזכה להבין דבריהם הקדושים, מ"מ אכתוב ראיות לשיטת התוס': ב) והנה בב"ק (י"ג.) דבכור בזמן המקדש אפילו מחיים מודה ריה"ג דלאו ממון הדיוט דכי זכו משלחן גבוה זכו, וקשה מ"ש מתרומה וביכורים שהם ממון כהן, ואין לנו לומר משלחן גבוה זכו אלא בדבר שקרב ממנו למזבח, ובכור לא ניתן לכהן מחיים