אבני נזר אבן העזר תקיד

לישבע כשהי' אומרים אהדרינהו ללוה (וממילא אף אחר שנשבעו אהדרינהו למלוה דשוב אינם נוגעים ג"כ פסולים משום עד הצריך שבועה]: ג) ונראה ליישב דהנה רש"י פירש דלאחר שתיקנו היסת נוגעים בעדותן דמיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, וע"כ הרי"ף לשיטתו פרק שנים אוחזין דמיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא אלא דחיישינן לספק מלוה ישינה ומשום דממון איתא בחזרה, והתינת לאו דגזילה דאיתי' בעשה דוהשיב הגזילה, אבל לאו דלא תענה הא ליתי' בחזרה, ואין לומר דיש לו מלוה ישינה על המלוה ולא על הלוה, דא"כ קודם שתקנו רבנן היסת נמי נוגעים מטעם זה, אלא ודאי ממ"נ אם יש להם ודאי מלוה ישינה על המלוה א"כ בדין יכולין להחזיק המעות לעצמם והלוה נפטר במה שהחזיר המעות לבע"ח דבע"ח מדר' נתן, ואם יש להם רק ספק לא היו יכולים להעיד על סמך שאם לא יזכרו יחזירו כיון דלאו דלא תענה ליתא בחזרה, א"כ לאחר שתקנו היסת נמי: ד) ע"כ פירש הרי"ף דכי היכי דאי אמרי אהדרינהו ללוה כו' ה"נ באהדרינהו למלוה אם לא יתקבל עדותן יהי' צריכין לישבע נגד הלוה, וכמו שהדין לפי האמת, נמצא שקבלת עדותן נוגע לעצמן, ודווקא קודם שתיקנו רבנן היסת דאין נ"מ להם אם יתקבל עדותן או לא, ובהגדתן אינם נוגעין שהרי יכולים לומר אהדרינהו ללוה, ולאחר שהעידו אינם נוגעין שיתקבל עדותן, דאפי' לא יאמנו בתורת עדות יהי' נאמנים לפטור עצמם נגד הלוה, אבל לאחר שתיקנו היסת נהי שבהגדתן אינם נוגעים, מ"מ הם נוגעין בקבלת עדותם שהיא נוגע להעדים כנ"ל: ה) וזה שדקדק הרי"ף בלשונו ולא מיקבלא עדותן דהוי להו נוגעין בעדותן, ודומה להא דכתב הרא"ש בפרק הכותב סי' ג' בבקרא דתפיס בע"ח תורא מיני' בקרא אמר לאחר מיתה תפיסתי' ובע"ח אמר מחיים תפיסנא, דאי בע"ח אית לי' מיגו מהימן, וכתב הרא"ש ובקרא לא הוי כע"א לפי שבע"ד הוא שצריך לישלם ליתומים, וכ"כ ר"ח ז"ל דכיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפסי' הו"ל פושע בשמירתו וחייב לשלם, הרי להדיא דאף שאם הי' הבקרא מודה לבע"ח שמחיים תפס לא הי' מחייב לשלם, מ"מ השתא שהודה שלאחר מיתה תפסי' הרי הקבלת עדות נוגע לעצמו ובע"ד הוא ופסול: ו) וכן מוכח מדברי הר"ן בעובדא דאביי שהקשה הר"ן שיהי' השליח כע"א דהתם משמע אפי' אין השליח צריך לשלם ללוה מהימן המלוה, ואמאי לא יהי' כעד אחד, ותירץ דהא לבתר דתיקנו רבנן שבועת היסת עיי"ש, מבואר דאם השליח צריך לשלם אפ' קודם תקנת היסת אינו נאמן, ואף דאית לי' מיגו דאהדרינהו ללוה, מ"מ כיון שקבלת עדות נוגע לעצמו חשוב נוגע ובע"ד, וה"נ כוונת הרי"ף וכנ"ל ודו"ק: סימן תמה א) בהא דקי"ל דעדים מחוייבים היסת הקשה הר"ן ז"ל דהא הלוה טוען טענת שמא ותירץ בדוחק עיי"ש: ב) ולפענ"ד נראה דהעדים מחוייבים היסת לבע"ח שתובע אותם מדר' נתן אף דאית לי' נכסי ללוה כיון שאינו יכול לגבות ממנו בלא שבועת המשנה, ומלוה אינו רוצה לישבע והוי כאילו הי' נכסי לוה במדינת הים, וכיון שבע"ח טוען ברי נשבעין כנגדו: ג) והשתא ניחא הא דחייבו שבועה ע"י הכתף, דשם שהשליח לא נתנו לבע"ח אלא לנפקד אף אם לא יתקבל עדותו לא יהי' מחוייב לישבע נגד המפקיד שטען שמא והנפקד אין לו אצלו כלום, ע"כ שפיר הוי עד ובהכי ניחא ליישב דברי הרא"ש בעידי קידושין בכסף אם מודה האשה שקידשה שוב אין השלוחים נוגעים ונאמנים, ותמוה כמו שתמה במהרי"ט דסוף סוף העדים נוגעים שמוכרחים לומר שקידשה, שאם הי' אומרים אהדרינהו למקדש הי' מחוייבים לישבע, אך לפמ"ש י"ל דאף לפירש"י דמיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, מ"מ בעידי קידושין ערוה החמורה ודאי חמור עוד משבועה וכמה קלקולים אשר יוכל לצמוח מזה באם תקבל קידושין מאחר וממזירות לדורות ודאי חמור משבועה, בזה הכל מודים דצריך לטעם הרי"ף דהקבלת עדות נוגע להעדים שיפטרו משבועה, והיכי שהאשה אומרת כמו עדים דעכשיו לא יצטרכו לישבע נאמנים ודו"ק: סימן תמו שמעתא דקני את וחמור א) (דף נ"א ע"א) בגמ' אמר לך רבא ולטעמיך כו' את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, הנה קי"ל כר"נ בב"ב (קמ"ג) דקני את וחמור קנה מחצה דהילכתא כוותי' בדיני, והקשו ע"ז משמעתין דאמרינן לא קנה: ב) ונלפע"ד דהנה במתני' לעיל (נ':) קתני ושל פירות שביעית היתה וקיבלה אחת מהן ע"י כול, וקשה הא אין שליח לדבר עבירה ובפירות שביעית אסור לקדש לכתחילה אשה דכתיב לאכלה ולא לסחורה וכמ"ש התוס' לקמן (נ"ב) בד"ה המקדש, ואין לומר משום דהבעל עביד העבירה והיא נעשית שלוחן של הנשים, דליתא דהא התוס' כתבו בפרק איזהו נשך (ע"א:) דאם נכרי מקנה מעות לישראל ע"י שליח לא קנה כיון שהמעות של הנכרי נעשה שלוחו של הנכרי ואין שליחות לנכרי, וה"נ כיון שהכלכלה שלו צריכה ליעשות שלוחו ואין שליח לדבר עבירה: ג) וצ"ל כיון דזכתה לנפשה ג"כ וכמו שותפין שגנבו בב"מ (ח'), אך דעת התוס' שם דדווקא שהגביהו שניהם, פירוש דאז אם לא יקנה חבירו גם הוא לא יקנה כה"ג אמרינן מיגו, וע"כ אם נאמר כר"נ דהנה מחצה אין קניית חברתה הכרחית לקנייתה, דמבלעדי חברתה קנתה חלקה: ד) ובזה מיושב פרשב"ם בב"ב שם דפירש דמוכח ממשנה זו כרב ששת, פירוש דדווקא לרב ששת ניחא דהוא סובר קנה הכל משום דאדם יודע