אבני נזר אבן העזר תקיא

בקידושין שהוא שלה, ואיך יכול לעשות שליח על האשה והיא של עצמה שאין יכול לקדשה בלא דעתה

ג) והשתא לא קשיא משליח קבלה של האשה דהתם כשהבעל נותן ליד שליח ומסכים לשליחותה עושהו הבעל שליח קבלה של האשה, כעין דברי תוס' הנ"ל, אבל בקידושין אין יכולין לומר דנעשה שליח רק מכח האשה, דא"כ הו"ל כי תקח

ד) וכעין שכתב הרשב"א בפ"ק דקידושין (ז'.) בהא דמקשה הש"ס ונפשטו קידושין בכולה ומשני הכא דעת אחרת, שהיא אינה מתרצה בכולה, והקשה הרשב"א דהא ודאי היא רוצית בכולה ותירץ כיון דלולי דעתה לא הי' כאן דין פשטא והקידושין רק מכחה חשוב כי תקח עיי"ש, וה"נ כיון דבלא דעתה לא הי' כאן שליחות וכאילו לא קידשה, וכל הקידושין מכחה הו"ל כי תקח כמו התם כיון דבלעדה לא הי' דיבור של הקידושין כלל, וה"נ בלעדה לא הי' שליחות ומעשה ודיבור השליח לא הי' נחשב דיבורו ולא הי' דיבור של קידושין כלל ודו"ק

ד) ובזה מיושב קושיית התוס' שהקשו בהא דמקשה הש"ס (לקמן ע"ב) מה לגירושין שכן ישנן חול למה לא פריך מה לגירושין שכן ישנן בע"כ עיי"ש דכ"ש בתרומה דהמעשה רק על ידו דמהני

סימן תלז

א) (שם ע"ב) גמ' ס"ד אמינא עבד דלאו בר היתירא הוא "כלל" אבל נכרי הואיל ואיתי' בתרומה דנפשי' כו' לשון זה משמע דנכרי אינו לגמרי בתרומה אלא דעדיף מעבד דאינו "כלל" וק"ל דאי איתי' בתרומה דנפשי' הוא לגמרי בתרומה כמו ישראל

ב) ונראה ליישב דהנה בריש מס' תרומות פ"א מ"ג בקטן שלא הביא שתי שערות מחלוקת התנאים דר"י סובר אין תרומתו תרומה, דנהי דאתרבי לנדרים ולהקדשות לא אתרבי שיוכל להתיר השירים, ולפי זה יש לעיין גם בנכרי דנהי דאתרבי מאיש, איש שנודרים נדרים ונדבות כישראל מ"מ מנ"ל שיוכל להתיר שירים

ג) אך יש לומר דאם לא יועיל הרמתו ולא משכחת לה שיבא הטבל לידי הרמה לא יחשב טבל כלל, דטבל היינו שיש בו חיוב הרמה, משא"כ בזה שלעולם לא יבא לידי הרמה שאם ימכרנו לישראל יהי' לקוח ויפטור מן המעשר ותרומה, ממילא יוכל הנכרי להתיר השירים בהרמתו, דכל האיסור שהי' בו שמחוייב הנכרי לתרום, והא עבדא להרמחו

ד') משא"כ בטבל של ישראל שפיר נוכל לומר דנכרי לאו בר הרמה להתיר דלא אתרבי להא, ומה שיוכל לתרום בשל עצמו היינו משום דאל"כ לא יהי' נאסר מתחילה ולא חשיב מתיר כלל איסור שיש בו בלעדי הרמתו כנ"ל ודו"ק

סימן תלח

א) (דף מ"ב ע"א) בגמ' ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווייהו. הדבר תמוה דא"כ מה יליף לעיל מדריב"ק וכי כולם שוחטין כו' הא י"ל שבכל חבורה שוחט אחד מהחבורה ומהני משום שותפות ועיין בתוס' ובמהרש"א

ב) ונראה ליישב עפ"י דברי' התוס' ב"מ (ח') שותפין שגנבו שהגביהו שניהם עיי"ש וביאר הנתיבות דבריהם דדווקא בהגביהו שניהם דאם לא יועיל הגבהתו לחבירו גם הוא לא יקנה בזה אמרינן מיגו דזכי לנפשי' כו' כיון שהגבהת חבירו לצורך עצמו, אבל בהגביה האחד לצורך עצמו ולצורך חבירו הלא אף אם חבירו לא יקנה יקנה הוא חצי' שהגביה לעצמו בזה לא אמרינן מיגו, ולפי זה יש ליישב, דטעמא דאית לי' שותפות הוא משום מיגו דמהני שחיטה לצורך עצמו, אך בהא דריב"ק אף אם לא יועיל השחיטה לאחרים ויהי' כל הפסח רק להשוחט יהי' הפסח כשר דהא קי"ל שוחטין הפסח על היחיד

ג) וכל זה בהא דריב"ק שיש הרבה פסחים ואף אם לכל פסח לא יהי' אלא יחיד יהי' קהל שוחטים פסחים, אבל בהא דר' יונתן שכל ישראל אינם מביאים רק שה אחד לפסח ואם לא יועיל רק לעצמו הרי אין הפסח נשחט בקהל, ומקרא מלא הוא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וא"ר יצחק פסחים (ס"ד:) אין הפסח נשחט אלא בשלשה כתות, ואם לא יקריב אלא איש אחד כפי הנראה אף בדיעבד יפסול, דפסח קרבן ציבור ואינו בא מיחיד לבד. ואף שבתוס' יומא (נ"א) מפורש דבדיעבד כשר, עכ"פ לכתחילה מפורש בדר' יצחק דאינו נשחט אלא בקהל של עשרה עכ"פ, ושפיר מועיל השליחות לחבירו גם לעצמו, ושפיר פריך, וזה ברור בפירוש הגמ'

סימן תלט

א) (שם ע"ב) בגמ' עשה שליחותו בעה"ב מעל נימא אין שליח לדבר עבירה, והקשו בתוס' מהא דנתנו לבכורות בנו או לבע"ח נתחייב הגנב במשיכת הכהן ואמאי הא אין שלד"ע

ב) ונלפע"ד לתרץ דהנה למ"ד דדווקא שהשליח בר חיובא ובגניבה כשלא ידע השליח ולא נתכוין לגנוב הרי אינו בר חיוב כמו בקסבר שהוא שלו בפרק אלו נערות (ל"ד:) ועיין בתוס' לקמן (נ"ה) בד"ה אין מועל אחר מועל, ואת"ל דהכא שאני שנתכוין לקנות ונתכוין להוציא מרשות חבירו עכ"פ, ולא דמי לקסבר שהוא שלו וכמו שחילקו התוס' שם לענין מעילה, מ"מ נראה לפמ"ש הר"ן נדרים (ל"ה.) בהא דאמרינן ככרי עליך ונתנה לו במתנה למעול מקבל יכול לומר התירא בעיתי איסורא לא בעיתי, וכתב הר"ן ואע"ג דבמוציא מעות הקדש אפי' בטעות מעל שאני הכא שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה וזה לא עשה אלא שקיבלה עיי"ש וה"נ כיון שהבע"ח והכהן לא הוציאו ולא נתכוונו אלא לקבל מהגנב אינם נעשים גנבים כשלא ידעו שהוא גנב ויכולים לומר גנב לא בעיתי אף אם תדמי' למעילה, כ"ש שיש לומר דלא אשכחן חיוב בגנב בשוגג כלל והוי לאו בר חיובא, משא"כ במעילה שהשליח בר חיובא בשוגג כמו המשלח

ג) ואפי' למ"ד אפי' לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה, וע"כ דלא ידע חשוב כמו בע"ע