אבני נזר אבן העזר תקט

לאו דאורייתא. דהתם הטעם כיון שנפקע החיוב הגוף ממילא נפקע החיוב נכסי כנ"ל, אבל הכא דלא הוי אלא חיוב נכסי לחוד, שוב שפיר גובה מן היורשים כמו גבי עובר אע"ג דהחיוב בא לאח"כ וא"ש): סימן תלב א) (דף י"ז ע"א) בגמ' כגון שברח ופגע בו יובל, וכתב הריטב"א ז"ל דאינו חייב אפי' לשלם משום דהוי כמו מבטל כיסו של חבירו דאין חייב לשלם, והקשה המקנה מ"ש מהא דתנן בב"ק דהחובל בעבד עברי משלם לרבו שבת וה"נ כיון שברח אמאי א"צ לשלם שבת: ב) ונראה דהנה י"ל דהחילוק בין מבטל כיסו דפטור בין שבת דחייב. דבשלמא באדם כיון שהוא רוצה לעשות הוי כאילו עשה והוי היזק ממש, משא"כ מבטל כיסו של חבירו כיון דמחוסר עוד להתעסק בהחפץ, דהחפץ אינו יכול להתעסק בעצמו שוב לא הוי אלא גרם בעלמא: ג) וראי' לחילוק זה מדאמרינן בב"ק (ל"א) עומד לכתף כמהלך דמי, ואילו אי מניח החפץ על הקרקע לכתף בזה לא אמרינן כמהלך דמי, וצ"ל החילוק. ל דבשלמא אי המשאוי על כתיפו ורוצה לילך הוי כמו לר אבל כשהניח המשאוי על הארץ דמחוסר ליטול א המשאוי בזה לא אמרינן כמהלך דמי: ד) וא"כ "ש דבשלמא היכא דאחר חובל בעבד והשביתו מן המלאכה בזה אמרינן כיון שהוא רוצה לעשות הוי כמו עשה והוי היזק ממש, משא"כ היכא דברח כיון דחשב לברוח, דעל המחשבה אין אנו יכולין לחייב אותו כמו חשב לשלוח יד בפקדון, וכמו דאמרינן בגיטין (נ"ג) גבי הכניסה לרבקה כדי שתינק ותידוש דעל המחשבה פטור, רק לאחר שברח כיון שהוא אינו רוצה לעשות הוי כמו מבטל כיסו של חבירו דמחוסר דעתו: ה) ולפמ"ש יתיישב פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שכירות הלכה ג' דאם גזל חביתא דחמרא וידוע שביום השוק ישוה יותר צריך לשלם לו כביום השוק, ולכאורה מ"ש מהא דאמרינן בב"ק (צז.) דאם גזל ספינה א"צ לשלם אלא הספינה ולא מה שהי' יכול להרויח בה, וה"נ אמאי צריך לשלם כביום השוק, ולהנ"ל א"ש דבשלמא בספינה מחוסר לעבוד עמה והוי כמו מבטל כיסו של חבירו, אבל בחמרא דנתייקר ממילא א"צ לעבוד כלום מקרי מזיק ממש: ו) עוד הקשה המקנה על הריטב"א דא"כ אמאי רצה הגמ' לומר דיוצא בראשי אברים הא הוי תמיד רק עדות שאי אתה יכול להזימה, דהא לא רצו רק לבטלו מהמלאכה: ז) ואיני יודע מה ק"ל דאטו אם אדם מעיד על בית שהוא של חבירו מיקרי אאילה"ז כיון דלא רצה רק לבטלו מריוח השכירות, וזה ודאי אינו, דהא רצה להוציא הבית מידו וזה הוי היזק ממש, וא"כ בעבד עברי נמי אמרינן לקמן דבגופו קנוי ודמי לקרקע, וזה רצה להוציא מתחת ידו שיצא לחירות זה הוי היזק ממש כמו גבי בית רק הכא בבית כיון שאינו רוצה רק לבטל מהמלאכה, משא"כ היכא שמעיד שיצא לחירות וא"ש: סימן תלג א) (דף י"ט ע"א) בגמ' א"ר א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי ב"ר יהודה כו', הנה דעת הרשב"א בסוגיא זו דהיינו טעמא דמהני משום שנתרוקן רשות האב מעלי', וקשה הא מ"מ בקידושין בעינן דעת וקטנה אין לה דעת: ב) ונראה דהנה הרמב"ן בספר הזכות כתב דלהכי מהני בגט שכתבו חשו"ק בגדול עומד על גביו משום דבגדול עוע"ג יש לו דעת, וצריך להבין לפי זה למה אין במעשה קטן כלום באחר עומד ע"ג כגון לענין מכירה, וצ"ל דהדעת שלה לא הוה אלא כמו אונס. כמו דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא, ולכן להוציא דבר מרשותו אינו יכול אפי' באחד עומד על גביו. וא"כ הכא כיון דהבעל עומד על גבה יש לה דעת: ג) ואין לומר משום דמפקעת עצמה מרשותה. דז"א דעד השתא נמי אינה ברשותה רק ברשות אבי' ואבי' נתן לה רשות להפקיע א"ע מרשותו, ניהו דאח"כ אינו רוצה, הא שוב אינו יכול כיון שהוא עשה האונס בעצמו, ודמיא להא דאמרינן גבי שידוכין דאם האחד חוזר צריך ליתן קנס אבל אם הבת חוזרת א"צ ליתן קנס אבל אם הוא פיתה אותה לומר שאינה רוצית אף שאח"כ הוא רוצה רק שהבת אינה רוצית צריך הוא ליתן את הקנס דהוא עשה זאת, ה"נ הוא עשה את האונס ונכון: ד) ועיקר דברי הרשב"א צ"ע שכתב דהיא מקדשת א"ע והכסף קידושין של האב, ונראה שהכריחו לכך דאלת"ה שהאב מקבל הכסף לא דמי לקידושי יעוד, דהתם האב מקבל הכסף דהא חוזרת לרשות אבי' רק דהא גופי' צריך הבנה שהיא מקדשת א"ע והאב נוטל הכסף. ה) ולי הי' נראה הסברא של צאי וקבלי קידושיך דהא לגבי גט קטנה יש לה יד משום יד אבי' כדאמרינן לקמן בהאיש מקדש דהיא ואבי' מקבלין את גיטה רק בקידושין קאמר התם הטעם משום דמפקעת עצמה מרשות אבי', וא"כ הכא דאבי' נתן לה רשות מועיל מדין יד אבי' כמו לגבי גט דאמרינן כיד אבי' דמיא, ולפי זה א"ש מה שאבי' נוטל הכסף דהקידושין שלה מטעם יד אבי' הוא דמהני, ובזה מיושב נמי קושיא הנ"ל דהא קטנה אין לה דעת די"ל דכיון דמהני משום יד אבי' מהני דעת אבי', אבל אי אמרינן שהקידושין מועילים מצד עצמה אין לומר כן כיון דאין לו שייכות בקידושין, ואפשר שזהו נמי כוונת וא"ש: סימן תלד א) (שם) בגמ' ואמר רבא א"ר נחמן המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי בר"י כו' והקשו הראשונים ז"ל תיפוק לי' דמקודשת מדר' יצחק ותירץ הרמב"ן ז"ל דלעולם במקדשה במשכון ומקודשת משום דר' יצחק, רק דהו"א משום דמלוה דידה דעתה אמלוה ולא אגוף המשכון לפי שיש לה קנין בו גם מתחילה שיכולה לפדותה ממנו, וק"ל לפמ"ש הרמב"ן לעיל בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן דדווקא במלוה דאחרים מקודשת משום דנפיק שעבודא