אבני נזר אבן העזר תקה

דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אין שיעבוד לחצאין ודו"ק: סימן תכא א) על מה דאמרינן בכמה דוכתי אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלוואתו במשכנו בשעת הלוואתו מי אמר מקשים התוס' בפסחים (ל"א:) דהא המלוה על המשכון משמע בשעת הלוואה: ב) ונלפע"ד ליישב דהנה צריך להבין מה מקשה הש"ס ותסברא אימר דא"ר יצחק, הא אי אמרינן שיעבודא לאו דאורייתא אין חילוק בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה, דבשלמא אי שיעבודא דאורייתא יש לחלק משום דשלא בשעת הלואה בגוביינא דבי דינא בא לידו ולכך קונה, משא"כ בשעת הלואה, אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא אין חילוק לפמ"ש הרמב"ן בב"ב (קע"ה.) שהקשה מה ראי' מייתי הש"ס מעולא דסבר שיעבודא דאורייתא מהא דאמר ד"ת בע"ח בזיבורית דכתיב יוציא אליך מה דרכו להוציא פחות שבכלים עיי"ש, והקשה מה ראי' הוא זה דהא מיני' איירי, ותירץ משום דיש דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא מפיק לי' מהאי קרא משום דכתיב יוציא ואין הב"ד מגבים ממנו ניהי דכופין אותו מטעם מצוה, אין כופין אותו רק שיתן הוא דאי שיעבודא דאורייתא לא הוה לי' למכתב יוציא דהב"ד יורדין לנכסיו, וכיון דעולא מפיק מיני' דבע"ח בזיבורית מדכתיב יוציא וקשה מה ראי' הוא זה דילמא קרא אתי למימר דשיעבודא לאו דאורייתא אלא ש"מ דסבר עולא שיעבודא דאורייתא, עכ"פ מוכח דאי שיעבודא לאו דאורייתא אין ב"ד יורדין לנכסיו, ומה חילוק יש בין משכנו בשעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו: ג) אך י"ל דהגמ' הוכיח דע"כ סבר ר' יצחק שיעבודא דאורייתא, דהנה באמת קשה דמה צריך ר' יצחק קרא דולך תהי' צדקה תיפוק לי' מהא דאמרינן דצריך להחזיר את המשכון בלילה והקשה הש"ס וכי מאחר שהחזירו למה משכנו לומר שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, הרי דקונה משכון, דאי אינו קונה אפי' שיעבוד לא יהי' לפמ"ש הריטב"א בטעם דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא משום דאין שיעבוד לחצאין, וא"כ אמאי אין נעשה מטלטלין אצל בניו, אלא ש"מ דבע"ח קונה משכון, ולמה צריך לקרא דולך תהי' צדקה, אלא ע"כ מוכח דסבר ר' יצחק שיעבודא דאורייתא ויש שיעבוד לחצאין, ולכך צריך לקרא דולך תהי' צדקה, ולכך מקשה הש"ס שפיר ותסברא אימר דא"ר יצחק כו' דמפיק לי' מולך תהי' צדקה ע"כ ס"ל שעבודא דאורייתא כנ"ל, שלא בשעת הלוואתו, משום דבגוביינא דבי דינא אתי לידי', בשעת הלוואתו מי אמר ד) וממילא מיושב קושיית התוס' הנ"ל, דלדידן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, שוב מוכח מהא דאם החזירו למה משכנו, ואין חילוק בין שלא בשעת הלואה לבשעת הלואה, וע"כ אין לחלק נמי משום דבשעת הלואה אינו מחוייב להחזיר הכר בלילה וליכא צדקה, דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא א"צ למילף מצדקה, אלא מדאינו נעשה מטלטלין אצל בניו דזה שייך גם בשעת הלואה וא"ש ודו"ק: סימן תכב א) (דף י"ג ע"ב) בגמ' במיתת הבעל מנלן כו' אלא מדאסר רחמנא אלמנה לכה"ג מכלל דלכהן הדיוט שריא והקשו בתוס' אימא דאלמנה אסורה לכה"ג אפי' במקום יבום: ב) ונלפע"ד ליישב דהנה על הא דאמרינן בגיטין (פ"ב:) דאם ראובן קדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן אינו מועיל קידושי שמעון וכתב הרא"ה ז"ל הטעם דקידושין דאינם אוסרים לא מהני, וא"כ לגבי אלמנה לכה"ג כתיב לא יקח דמשמע קיחת קידושין, וא"כ אי אמרינן דלכ"ע אסורה א"כ אינו אוסר אותה על כולם ולא שייך לא יקח דלא הוי קידושין: ג) ובזה מיושב נמי מה דקשיא לי מה פריך הש"ס ודילמא לכ"ע בעשה אלמנה לכה"ג בלאו הא אין איסור חל על איסור וממילא כיון דאסור לי' בעשה שוב לא חל עלה איסור לאו דאלמנה לכה"ג ולהנ"ל א"ש דזהו קושיית הש"ס, דהשתא הדרא קושיית התוס' לדוכתא דאיירי ביבום ואין לתרץ כנ"ל דאין אוסרה, דהא השתא דלא הוי אכ"ע אלא בעשה וממילא קידושין תופסין בה וזה דקידשה אוסרה דאין קידושין תופסין בה ומצי איירי ביבום, ולא שייך קושיא הנ"ל דאין איסור חל על איסור, דהא לאחר יבום שאין כה"ג שריא לגמרי וא"ש ודו"ק: סימן תכג א) (שם) בגמ' ודילמא לכה"ג בלאו לכ"ע בעשה ופירשו התוס' לכ"ע בעשה דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וצריך להבין אמאי לא דרשינן באשתו ולא במי שאינה אשתו ולפי זה אפי' בפנוי' יהי' עשה דודבק, אך ז"א דאותו פסוק נאמר לבני נח וב"נ אין להם אריסות אלא בעילת בעל דווקא וא"כ ביאה ראשונה איך מותרת, ובפרק עשרה יוחסין (ע"ז:) גבי כהן הבא על אחותו משמע דדיינינן על מה שהיתה קודם הביאה, וע"כ קרא הכי קאמר במי שראוי להיות אשתו ולא באשת חבירו שאינו ראוי להיות אשתו, כמו דקי"ל לענין דמי וולדות דבעל לאו דווקא אלא אפי' בועל, והטעם דראוי להיות בועל, ולפי זה יקשה מה פריך הש"ס ואימא אלמנה לכה"ג בלאו לכ' בעשה הא חייבי עשה קידושין תופסין בה, וא"כ ראוי להיות אשתו, ושוב ממילא ליכא לעשה ושוב יכול לקיימה ג"כ: ב) ויש לתרץ דהנה קי"ל דקידושין דאינם אוסרים אותה לא הוי קידושין ומש"ה אילו אמר הרי את מקודשת חוץ מחייבי כריתות לא מיחשב שיור בקידושין דבלאו הכי אסירא, אעפ"י שעד השתא היתה מחייבי כריתות ואילו קידשה היתה מחייבי מיתות וליחשוב שיור, מ"מ לא אמרינן כן, כיון דבלא"ה אסורא, וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דהכא לא יהי' קידושין תופסין בה משום דאינה אסורה על שום אדם דבלאו הכי קיימא עלייהו בעשה: ג) ואין לומר דליחשוב אוסרים אותה משום דעד השתא הי' קידושין תופסין בה והשתא לא הי' קידושין תופסין בה, דזה אינו דעלי' אנו דנין ואמרינן דאין קידושין תופסין בה השתא משום דאין