אבני נזר אבן העזר תקג

דקנס אי תפס לא מפקינן מיני' אף דאינו מחוייב בזמה"ז אפי' לצאת ידי שמים משום דכתיב אשר ירשיעון אלקים, והטעם צ"ל כנ"ל משום דעביד אינש דינא לנפשי' הוי כמו כח ב"ד הוי ירשיעון אלקים כנ"ל: סימן תיז א) (שם) בגמ' ת"ר התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינה מקודשת כו' ופסקו מקצת הפוסקים דאי אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך מקודשת משום דעל פי' היציא רק בתנהו ע"ג הסלע הוא משום דבידו ליטלו מן הסלע ובתנהו לכלב דאינה מקודשת הוא משום שלא אמרה ואקדש אני לך, והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ לא הוה בעי למימר בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיני' גמרה ומקניא לי' נפשה, אלא הכי הו"ל למימר כיון דקא מציל לה לשם קידושין קאמרה ולישנא דבההוא הנאה דקאמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב אינה אלא דלא שקלה מיני' דתתקדש לי', וכי כלב רץ אחרי' אע"ג דלא שקלה הככר הא אית לה הנאת הצלה דשוה פרוטה אלמא לאו משום דלא אמרה היא עיי"ש: ב) ונראה לתרץ דהנה באמת קשה אמאי במקדש במלוה אינה מקודשת לפמ"ש התוס' ב"מ (קי"ב) [ועי' באבני נזר יו"ד סי' קצ"ו בהגה] דאם אדם אומר לחבירו מחול ללוה שלך הוא מחוייב משום דעל פיו הוציא, ה"נ אמאי אינה מקודשת בההוא הנאה דעל פי' הוציא החיוב שיש לו עלי', דלגבי מלוה חשוב הוצאתו ממון מה שנחסר המלוה כמו כשנותן לה מלוה דאחרים חשוב שהגיע לה ממון. אך י"ל דכיון דיש לה הנאה דנמחל החוב שלה עיקר דעתה אמחילת החוב ולא אהנאה דעל פי' הוציא, ובזה מיושב קו' הרשב"א הנ"ל דכיון שיש לה הנאה דניצלת מן הכלב אין דעתה אהנאה דעל פי' הוציא ומוכרת הש"ס לומר בההוא הנאה דקא מציל לה כו' ודו"ק: סימן תיח א) (דף ט' ע"א) בגמ' בתך מקודשת לי כו' בין ע' עצמה והוא שלא בגרה והקשה הר"ן דאם היא קטנה האיך מתקדשת ע"י עצמה והא אין שליחות לקטן ולא דמי לכסף שמתקדשת מדין ערב, ועוד דהא האב קונה הכסף משום שבח נעורים אבל בשטר דבעי שיתן ליד אב דווקא אמאי מועיל: ב) וי"ל דהנה בתוס' גיטין (ע"ז:) אהא דידה מי קניא לבעל הקשו והא חצירה נמי אינו קנוי לו אלא לפירות ותירצו דשאני יד דבידה לומר איני ניזונית ואיני עושה ולפי זה באב יד הבת קניא לי' והוה כעבדו ובעבד כפות וישן הוה כחצירו והא דניעור לא קנה הוא משום דבעי חצר המשתמרת גם חצר מהלכת דלא קנה כתב הרמב"ן ז"ל הטעם משום דאם ילך מאתו לא יהי' משתמרת לדעתו והכא שהבת קונה השטר ומכחה קונה האב, שוב כל אדם אסור ליטלו מחמת האיסור וחשוב משתמר והוי כמונח בחצירו של אב: ג) ובעיקר קושיית התוס' שהקשו מה חילוק בין יד לחצר נראה עפ"י מה שהביא הר"ן פרק השותפין (מ"ו:) דהא דהמשכיר אינו יכול לאסור ביתו על השוכר היינו בהקדים לו שכרו אבל בלא הקדים לא חשוב בית השוכר דעדיין צריך ליתן לו שכר, וה"נ למעשה ידי' צריך ליתן לה מזונות ואינו יכול לומר לה עשה עמי ואיני זנך כדאיתא בגיטין (י"ג) משא"כ בחצר שא"צ ליתן כלום וחשוב חצירו: ד) וראי' לזה דהא עבד עברי אינו יכול לומר איני ניזונית כו' וא"כ לא יהא רבו יכול ליתן לו מתנה, והאיך מזכה עירוב ע"י עבדו ושפחתו העברים, אלא ודאי כיון דאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך לא חשיב ידו: עוד נראה ליישב קושיית התוס' הנ"ל דאע"ג שהחצר שלה מ"מ לא הוה משתמרת לה דהא הדירה לבעל ויכול להוציאה מן הבית: ה) ובזה יתיישב קושיית האבני מלואים דחצירה הבאה לאחר מכאן יועיל דבשעה שמתגרשת ניתק הוא מרשותו לרשותה, ולהנ"ל ניחא דמ"מ קודם גירושין לא הי' החצר שלו: ו) אף ק"ל אמאי אינו יכול לזכות לאחר ע"י אשתו כיון דידה אינו קנוי לבעל: ז) ונראה לפי דעת התוס' דמשום דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וקשה הא לשבעה מלאכות אינה יכולה לומר איני ניזונית כמ"ש הר"ן בפרק אעפ"י (ס"ג) ובנדרים (פ"ו) [א"ה ואף שהתוס' חלקו ע"ז מ"מ בשלשה מלאכות מודים עיי"ש (ס"ג)] ואף דאינה משועבדת מ"מ הוי הוא והיא כשותפין בידה כמ"ש הרא"ש בתשו' בראובן ששכר בית משמעון ושניהם. דרים בבית דחשוב השוכר והמשכיר כשותפין וקי"ל דחצר השותפין אינם קונים זה מזה, ונימא לי עפימ"ש הפנ"י דראיית הגמ' הי' דלא בעי חצר הקדום וכיון דהשותף יכול לקנות מאחר שוב הוי חצר קדום והוה חשוב נפיק מידי' דבעל בהגירושין ועי' בישועת ישראל סי' קל"ט, אבל קודם שנתגרשה שוב חשוב ידו דבעל כנ"ל ודו"ק: סימן תיט א) (דף י"ג ע"א) בגמ' ההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכי מינה כו' איתיבי' רבא לר"נ כו' התם בדשדיך ופירש"י לקמן (נ"ב) ד"ה בגזל דידה מדקבילתי' אחילתי', וקשה הא אין מועיל מחילה אלא לחוב ולא לדבר בעין וצריך להיות מתנה גמורה בפירוש ב) ולכאורה הי' נראה דהא מיירי לאחר יאוש. והנה באמת יאוש קונה רק משום שמחוייב להשיב, וכאן מועיל המחילה לאותו חיוב כמ"ש המהרש"ל בב"ק דמהני מחילה לחיוב אפי' בלב, וממילא כיון שנסתלק החיוב נקנה ביאוש, אלא שזה יש לדחות דהכא כיון שיבא לידה ממילא לא מתייאשה מינה ולא מהני היאוש דמעיקרא ועוד מסתימת כל הפוסקים משמע דאיירי אפי' לפני יאוש: ג) אך יש לתרץ כמו דאמרינן בסנהדרין (ע"ב) גבי בא במחתרת דאף אם נטל הוי שלו משום דבדמים קנינהו, ופירוש דהא חזינן בגזילה דקנה אותה