אבני נזר אבן העזר תקא

אתה בא לבטל השיחרור משום שחל המתנה וכיון שחל המתנה שוב לא שייר השיחרור, אבל באומר חציו שפיר הוי מגרש לחצאין: סימן תיא א) ( שם) בגמ' בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן או דילמא בתר דידהו אזלינן תיקו, וקשה אמאי לא בעי בשני עבדים אם אדם מוכר לחבירו שני עבדים בפרוטה: ב) ויש ליישב דהנה התוס' כתבו דבתר נותן לאו דווקא אלא בתר מקבל לחוד, והטעם דמהני אי אזלינן בתר מקבל הוא מטעם הילך מנה והתקדשי לפלוני מדין עבד כנעני, ה"נ אע"ג דכל אחד לא נתן פרוטה מקודשת לו, והנה הרמב"ם פסק דהילך מנה לא מהני אלא בקידושין משום דגמרינן לה לה משפחה אבל בשאר דברים לא, וא"כ גבי עבד פשיטא דמהני אבל לגבי קידושין בעי שפיר דאיך ילפינן מעבד הוא משום דמקשינן הוי' ליציאה וגט גמר משפחה וא"כ ממילא גמרינן מגט, ובגט לא מהני משום לה ולא לה ולחברתה, ונהי דקידושי כסף לא גמרינן מגט דמהאי טעמא מחובר כשר, מ"מ הכא דכל עיקר הילך מנה דמהני הוא משום דגמרינן מגט וגט מעבד וממילא בעי דומיא דגט, ואין לומר דא"כ עבד נמי לילף מגט דהוי פסול, דז"א דמיעוט קנינים לא גמרינן מהקישא כיון דלא בעי למילף עיקר הקנין דהילך מנה כיון דבגופה כתיב: ג) ולפי זה יצא לנו הדין לדעת הרמב"ם דאם אמר הילך קרקע והתקדשי לפלוני אינה מקודשת בוודאי כיון דגמרינן מגט ובגט מחובר פסול, בשלמא בכל כסף לא בעי למיגמר מגט אבל הילך מנה כיון דבעינן לילף מגט כנ"ל ממילא מחובר פסול והוי ספק קידושין דומיא דשתי בנותיך כו': סימן תיב א) (דף ח' ע"א) בגמ' וכגון דקיבל כהן עילוי', וצריך להבין הסברא של לדידי שוה לי, וי"ל דכיון שהוא רוצה ליתן כך ממילא הוא שוה כן כיון שיש עליו קונה בעד דמים הללו כמ"ש הריב"ש גבי חוה"מ דאם אירע לו חפץ לקנות אינו רשאי אף דאחר חוה"מ הוא צריך ליתן יותר דלא הוי רק מניעת הריוח, אבל אם הוא רוצה למכור ויש לו קונה שרוצה ליתן לו כך רשאי אם אחר חוה"מ לא יוכל למכור בדמים הללו, והטעם כיון שיש קונה שרוצה ליתן יותר ממילא שוה כן וא"כ הוי היזק עיי"ש, כמו כן הכא כיון שהוא רוצה ליתן יותר בעד החפץ ממילא שוה כך, דעיקר השווי' הוא מחמת שיכול למכור אותו: ב) וק"ל לפמ"ש התוס' בב"ק (ע"א:) גבי שור הנסקל א"כ ממילא אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר והזיק אותו דפטור אע"ג דשוה לו ממון משום שיכול להחזיר להנגזל, מ"מ כיון שאין שוה ממון לכל העולם פטור דלאו ממון הוא, והא הכא דאינו שוה לכל העולם אלא לזה ואפי' הכי מיקרי שוה כך, והנה באמת בלאו הכי קשה על התוס' מש"ס ב"מ פרק המפקיד (מ"ב:) גבי האי אפטרופא דזבין תורא ליתמי דלא הוי לי' ככי לשיני' עיי"ש, משמע מהתם אע"ג דאינה שוה לכל העולם מ"מ כיון דלדידי' שוה חייב הבקרא יעיי"ש: ג) ויש ליישב דהנה באמת אם שוה לאחד מיקרי שוה לכל העולם כיון דכולם יכולים למוכרו לזה, אך התם דאיירי בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה ואם יקנה אותו אחר שוב אינו יכול למוכרו לזה וליטול דמיו כיון שאסור בהנאה, וממילא ניחא בהאי דבקרא בב"מ הנ"ל דמיקרי נמי שוה לכל דכל אדם מקניא אותו בדמים הללו שיכול להחזיר אותו למוכר והוא יחזיר לו מעותיו: ד) אך בלא"ה נ"ל ליישב דברי התוס' בפשיטות לפמ"ש הר"ן דדבר שאינו שוה כלל אין יכול לומר לדידי שוה לי, רק בדבר ששוה קצת יכול לומר לדידי שוה יותר ממילא אתי שפיר דהכא גבי איסורי הנאה כיון שאין שוה שום ממון ולכן לא מהני לדידי שוה לי דאין יכול להחשיבו ממון כנ"ל: סימן תיג בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן א) (שם ע"ב) בגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן הרמב"ן ז"ל בחי' מוכיח מכאן דכתב לה שטרי אדמי' לא מהני בקידושין וכתב הטעם משום דלא נפיק ממונו מתותי ידי' ואכתי אגוד גבי' עיי"ש, וק"ל אמאי בקדשה בגזל דאחרים מקודשת הא אכתי לא נפיק ממונו מתותי ידי' דלא נחסר כלום עדיין, וכן בכל חילופי איסורי הנאה דמותרים לאשה אמאי מקודשת הא לא נחסר כלום ולא חשוב נתינה: ב) ויש ליישב דזה מה שהי' הוא יכול ליטול מעות בעד המכירה והיא בעצמה ג"כ הי' נתנה לו ממון בעד זה והוא לא נטל זה מיקרי חסרון כיון שכבר מכר לה החליפין ועשה האיסור ולא נטל דמים: וראי' מהא דתנן בנדרים (ל"ו) המודר הנאה מחבירו הרי זה לא ילמד אותו מקרא משום שנוטלין שכר ע"ז, הרי מה שהי' יכול ליטול מעות ולא נטל מיקרי נתינה: ג) ובזה מיושב מה דהוכיח הש"ס בע"ז (נ"ה) מהמקדש בחלקו דחילופי חילופי איסורי הנאה מותרין למחליף, והר"ן כתב דהוכיח מדמותר לדור עמה, ובאמת קשה דילמא באמת אין יכול לדור עמה רק שמקודשת וצריכה גט, ולפמ"ש א"ש דאם הי' אסורין שוב אינה מקודשת, דעיקר מה שמקודשת היא משום שהי' יכול ליטול מעות, ואם החילופין אסורין שוב לא הי' יכול ליטול מעות דגם המעות הי' אסורין וממילא אינה מקודשת כיון דלא נחסר כלום ודו"ק: סימן תיד א) (שם) בגמ' התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל דוודאי לא יכול להקדישו רק כשלא פדאו המלוה הוי הקדש משום דלמפרע הוא גובה, אבל כשפדאו אינו חל.