אבני נזר אבן העזר תצא

קתני (ודבר זה יתבאר בארוכה בעז"ה] והנה אם נאמר דכסף אחר קידושין גומר לפי דברי התוס' הנ"ל לא יגמור אלא בעדים ובנתן הוא ואמר הוא דווקא דנאמר דיו אסוף דינא מה כסף שקונה אינו אלא בעדים ובכי יקח אף אינו גומר אלא בעדים ובכי יקח, וא"כ איכא פירכא מה לחופה שכן גומר שלא בעדים ובכי חלקת תאמר בכסף דאפי' אחר שלמדנו בקו"ח שגומר אינו גומר אלא בעדים ובכי יקח, ובכהאי גוונא חשוב פירכא וכמ"ש תוס' יבמות (נ"ז:) בד"ה רב אמר בשם הר' יו"ט מיוני: ד) עוד יש לי קושיא על תירוץ התוס' דמאי אילמא דהאי כסף מהאי כסף לחד שיטה בתוס' יומא (י"ג:) וכן הוא דעת קצת פוסקים באמת, דאלמנה אין לה חופה אלא ביאה אלמנה שנתקדשה בביאה מה יגמור בה הא לא עדיף הך ביאה מהך ביאה, ואפילו למסקנת התוס' שם דיחוד שמתייחדת עמו היינו חופתה, מ"מ פשיטא דלא עדיף יחוד מביאה וכיון דביאה אינו גומר בה כ"ש יחוד וצ"ע: סימן שצו א) דעת הרמב"ם פרק יוד מהלכות אישות דחופת נדה אינו קונה, והה"מ כתב לדעת הרמב"ם דאינו קונה אותה ליורשה ולטמא לה, והקשה על הרמב"ם מכה"ג ביוהכ"פ דאי מתה אשתו נושא אחרת ביוהכ"פ לדעת הירושלמי ומשום דאין שבות במקדש והרי אז אינה ראוי' לביאה, עוד ק"ל מהא דכתובות (ז') דרב אמי שרא למיבעל בתחילה בשבת ואמרו לי' הא לא כתיבא כתובה אמר להו אתפסוה מטלטלי וכיון שהיתה אסורה לו בלא כתובה לא הי' מועיל חופתה בערב שבת, ואיך יקנה אותה בשבת, עוד תמוה פסק המחבר שפוסק כהרמב"ם דחופה היינו יחוד, ופוסק דבתולה שכנסה מע"ש מותר לבועלה בשבת, ואלמנה אינו קונה אותה אלא ביחוד ואסור לעשות בשבת, ותמוה טובא כיון דחופה היינו יחוד אף בבתולה אינו מותר אלא בייחדה מע"ש ובכהאי גוונא הא מתיר המחבר אף באלמנה, והב"ש הניח בצ"ע: ב) ע"כ לבי אומר לי דהנה בפרק כ"ב מהלכות אישות הלכה א' פסק הרמב"ם דין מסר האב לשלוחי הבעל דקנאה לירושתה, וכן בהלכות נדרים פרק י"א הלכה כ"ב דקנאה להפרת נדרי', ועיין בכ"מ שם, ולא זכר בכל אלה דדווקא שהיתה טהורה, ולמה, ועוד דמי לא מיירי שהבעל רחוק כמה פרסאות דלא חזיא עכשיו לביאה כמו נדה דלא חזי עד אחר שתטהר, ובפרק יוד מהלכות אישות בזוכרו דין חופה לעיקר אישות לא זכר כלל דמסר לשלוחי הבעל יועיל רק יחוד עם הבאה לביתו, ועוד דכיון דבהבאה לביתו והבעל שם בלא יחוד רק הי' שם איש נכרי או הי' פתח פתוח לרה"ר ג"כ מבואר מהרמב"ם דלא קנה, ואמאי הא מסרה עצמה להבעל ולמה לי יחוד (ואין לומר דדווקא מסירת האב מהני אבל מסירה דידה לא מהני, ודומה להלך האב עם שלוחי הבעל, וה"ה בבוגרת שהיא ברשות עצמה והיא עצמה שם, שהרי הרמב"ם פכ"ב הלכה ג' וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה מבית אבי' לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו אם מתה אינה יורשה, מבואר דאם הי' שם בעלה או שלוחיו יורשה] והרי הרמב"ם פוסק דקנאה לכל חוץ מתרומתה משום חשש סמפון, וא"כ לקנין אישות למה לי יחוד: ג) ואין ליישב קושיא ראשונה דדווקא לקנין אישות דבעי יחוד ע"כ בעינן שתהי' טהורה, אבל לירושתה והפרת נדרי' דסגי במסירת האב לשלוחי הבעל לא איכפת לן בראוי' לביאה, ליחי' דהא לשמואל דאמר אין חופה לפסולות משום דלא חזיא לביאה אף לירושה אינו קונה אותה כדמוכח מפשטותא דרב ששת דיש חופה לפסולות מדמצי משקה לה, ואף דמה שהבעל יכול להשקותה אין זה קנין אישות בעצם רק מסעיפים המסתעפים כמו הפרת נדרי' שלא תתגנה בעיניו וירושה משום שנעשה שארה: ד) ע"כ נ"ל ברור דהנה במל"מ נסתפק בחופה שקודם הקידושין אם מהני והעלה דמהני, ומכח זה הקשה על המשאת בנימין עיי"ש, ולדעתי דווקא שקידשה בתוך חופתה אבל אם פסק החופה קודם הקידושין וודאי דלא מהני, ובזה מיושב הראי' שהביא מתחילת ביאה דהתם שבא עלי' בעוד שנתייחדה דהוא חופה מנהגינו שמכסין הכלה בהינומא ועוד מכוסה בהינומא בשעת קידושין והוא חופת בתולה ועיין בב"ח, וע"כ מועיל חופתה בתחילה לאחר שתתקדש כיון דלא פסקה הקנין חופה. ה) איברא דקשה לי ע"ז דהוי דבר שלא בא לעולם כיון דבשעה שמכסין בהינומא עדיין לא נתקדשה ואי אפשר שיחול בה קנין חופה אז, ואיך יחול אח"כ וכלשון הש"ס (כתובות נ"ט.) מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש, וכי תימא כיון דבידו לקדשה, ליתי' דהא אמרינן בפרק האומר בקידושין (ס"ב): נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה, פירוש שמא היא לא תרצה, וה"נ שמא לא תרצה אח"כ לא בקידושין ולא בחופה עיי"ש בפרק האומר: ו) אך הנה הרשב"א הקשה שם כיון שהיא ביד שניהם, ולפענ"ד נראה ליישב וכמדומה ששמעתיו מאחד כד הוינא טליא, דא"כ הו"ל כי תקח כיון דלא מהני מכוחו לבד דאצלו אינו בידו [וכדומה לזה כתב הרשב"א בענין פשטה קדושי בכולה עיי"ש] והוא פשט הגמ', וע"כ דווקא בקידושין לא מהני כשאין בידו לבד אבל בחופה דלא כתיב יקח מהני כשנעשה על ידה ג"כ, וראי' מדברי רש"י כתובות (מ"ח:) דבחצר דידה לא בעינן שתאמר לשם נשואין אני נכנסת משמע דאי בעינן הי' מהני, והרי הו"ל אמרה היא דספיקא היא, ועוד גרע, דשם נתן הוא, אבל הכא החופה עשו שניהם בשוה, וכן בחצר דידי' דהוכחה ממנה כמו שפירש"י, א"כ הוה לי' אמרה היא, ע"כ מבואר מזה דדווקא בקידושין דכתיב כי יקח, אבל בחופה לא איכפת לן ושפיר מהני אמרה היא: ז) ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם, דהנה בהגהת אשר"י כתב דחופת נדה מהני דכונסה כדי לבועלה אח"כ וחשוב חזיא לביאה, וזה טעם הפוסקים דלא בעי יחוד, וכן הפוסקים דמהני חופה בפחות מבת ג', אף דחופה דלא חזיא לביאה כלל לא מהני כמ"ש בתשו' מיימוני באשה חולנית חולת מות דלא מהני בה חופה משום שאין ראוי' לביאה, אך די"ל דאי בעינן חופה מצדו דווקא והוא אין בידו שתרצה להבעל לו אח"כ, אלא דכבר הוכחנו דלא בעינן חופה מחמתו דווקא, זה טעם הפוסקים דחופה לאו היינו יחוד ויש חופה בפחות מבת ג': ח) אולם הרמב"ם דנראה בעליל דעתו דקנין חופה לאישות שתהי' מותרת לו, וקנין חופה