אבני נזר אבן העזר תפט

להקשות השתא מדעת אבי' ואיהי תשקול כספא, דלפי פירושי הנ"ל משום נתינה בע"כ שלא בפניו, אבל אם היא בעצמה מקבלת כסף קידושי' נהי דהוא בעל כרחה ומדעתה של אב הוה לי' נתינה בע"כ בפניו: ז) וממילא מיושב קושיית התוס' דלמה לי ויצאה חנם תיפוק לי' משדה עפרון, דמשם לא נוכל ללמוד רק דומיא דשדה עפרון דהוה מדעתו, אבל הכא דזאת ילפינן מהפרת נדרים ומהיקש הויית להדדי דהוא מדעתו של אב ולגבי דידה הו"ל נתינה בע"כ דלחד לישנא לא הוי נתינה ואיך נלמוד משדה עפרון, ואפי' ללישנא קמא דהוה נתינה עכ"פ אינו דומה לשדה עפרון, וכיוצא בזה כתב רש"י במקדש במלוה אינה מקודשת משום דאינו דומיא דשדה עפרון, על כן ילפינן מויצאה חנם אין כסף לאדון זה דשם יוצא העבד בעל כרחו של רבו וילפינן מינה דנתינה בע"כ דכוותה מהני בקידושין: ח) ודע דכל מה שכתבתי בענין זה נתינה בע"כ אף דפשוט דבקידושין לא מהני נתינה בע"כ היינו משום דאי אפשר לו לקדשה אלא מרצונה, וזה כוונת הרשב"א שהביא הב"ש סי' כ"ז (דלא כמו שהבין הב"ש דבריו וכבר השיגו האחרונים עליו] אבל הכא דלענין הקידושין מהני דעת אבי' רק לענין שיחשב נתינה אצלה אם נאמר דהכסף לדידה ובזה תלוי בנתינה בע"כ סימן שצב א) (דף ד' ע"א) גמ' תושב זה קנוי קנין עולם כו' קשה לי מאי שנא קנוי קנין שנים או קנוי קנין עולם הא אינו קנוי אלא עד היובל ומה לי קנוי לזמן מרובה או לזמן מועט, ובהדיא אמרינן בהשולח (מ"ח.) דלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג חשוב רק קנין פירות וי"ל לדעת התוס' רי"ד נרצע אינו יוצא בגרעון כסף ע"כ חמור מקנוי קנין שנים: ב) עוי"ל דהנה בפרק השולח דביובל ראשון חשוב קנין הגוף, וא"כ הוה אמינא דאוכל בתרומה ביובל ראשון ע"כ אצטריך קרא דאינו אוכל, והא דאינו אוכל באמת משום דאין לו בו קנין איסור ועיין בתוס' ריש פרק הערל: ומכאן ק"ל לדעת הריטב"א דס"ל דיש לו בו קנין איסור מה שמותר בשפחה כנענית וביובל ראשון דחשוב קנין עולם מאי טעמא באמת אינו אוכל, שו"ר באבני מלואים בתשו' שעמד בזה, ותירץ משום דהוא לזמן והוא רק קנין פירות ולא נזכר מזה דביובל ראשון חשוב קנין הגוף: ג) עוד נראה לפענ"ד דהכא בנרצע אף ביובל שני חשוב קנין הגוף, דהנה בפ"ק דר"ה איפסקא הלכתא שלשתן מעכבות בו, וא"כ לכאורה קשה מאי טעמא יחשב קנין לזמן שהרי אם יעשו השלשה דברים יהי שלו לעולם. רק בבא יובל ותקעו ב"ד בשופר היובל מפקיע, ונ"ל דכיון דסמכא דעתי' דמוכר שתחזיר אליו ביובל לא גמר והקנה רק עד אותו זמן, ואפילו מתרמי שלא יעשו השלשה דברים תהי' השדה למוכר כיון דסמכא דעתי' דמוכר שעשו ב"ד השלשה דברים ותחזור אליו השדה לא גמר והקנה, וע"כ ביובל ראשון דלא סמכא דעתי' דמוכר שתחזור אליו השדה וגמר והקנה שאם לא יעשו השלשה דברים תהי' השדה להלוקח, ע"כ חשוב באמת קנין הגוף, וזה במוכר שדה, אבל בנרצע שאמר אהבתי את אדוני ואינו מוכר עצמו בדמים גמר והקנה עצמו לעולם ועוד דכיון דנקנה ברציעה והוא קנין בגופו ואי אפשר ע"י שליח לא מהני תנאי שלו שיהי' רק לזמן וצ"ע בזה] וע"כ אם לא יעשו ב"ד השלשה דברים לא יצאחתפשי, וחשוב קנין הגוף: ד) שו"ר בס' ברוך טעם שפירש החילוק בין יובל ראשון ליובל שני קצת כמ"ש, דאומדנא דמוכח שאילו הי' יודע שלא יעשו ב"ד היובל הי' מתנה שאינו מוכר רק עד אותו זמן כיון שסמכה דעת שניהם שלוקח רק עד אותו זמן, וגם הלוקח הי' מתרצה בזה, כיון שאף מתחילה נתרצה לקנות רק עד היובל, שהרי לא עלה על דעתו שלא יעשו ב"ד היובל, וכיון דמטעם אומדנא אתינן עלה א"כ בנרצע דצריך להיות נרצע בעצמו לא מהני אומדנא כמו תנאי, וכן בחליצה דאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה לא מהני ואלו אמרו לו עקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין מהני אע"ג דחליצת טעות הוא, ועל כרחין כמו דתנאי לא מהני לבטל המעשה כמו כן לא מהני טעות. וה"ה הכא דטעה שיצא ביובל, ועל כן שפיר חשוב קנין הגוף, וזה ברור: סימן שצג א) (דף ד' ע"ב) בגמ' ואצטריך למכתב ויצאה חנם ואצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמנא כי יקח וכו' ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הו"א היכי דיהבה איהי לדידי' וקידשתו הוה קידושי וכו' ובתוס' הקשו לפירש"י [שפירש דאמרה לי' התקדש לי] ופירשו דנתן הוא ואמרה היא, וקשה לי דא"כ היכי מסקינן לקמן נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא דהא מוכח מקרא דלא הוי קידושין, ובאמת לשון הש"ס וחיישינן מדרבנן, וקשה דאי ספק הוא באשם תלוי קאי, ואף שהר"ן תירץ דמה"ת אזלינן בתר חזקה אפי' בספיקא דדינא אכתי קשה דא"כ בכל תיקו יאמר הש"ס כן ומאי איריא בספק זה: ב) ולפענ"ד נראה דהנה הר"ן ז"ל בשמעתא דתן מנה לפלוני ואקדש אני לך כתב דהא דמספקא לן באמרה היא בשאמרה כן בשעת נתינה דאלו אמרה כן לאחר נתינה לא שני שתיקה דידי' משתיקה דידה לאחר מתן מעות דלאו כלום הוא וכ"ש הוא דיהיב לה בסתמא ומדינא הרי הם שלה במתנה דפשיטא דאמירה דידה ושתיקה דידי' אח"כ לאו כלום הוא עייש"ה: ג) ולפענ"ד יש לדון בדבריו, דהנה בחו"מ סי' קפ"ג בשליח שקנה לעצמו במעות המשלח י"א שקנה המשלח, והטעם מבואר שם דס"ל דעת המוכר להקנות לבעל המעות [ועיי"ש דאף החולקים לא פליגי אלא דדעת המוכר להקנות גם לשליח] ומבואר דאף דהשליח לא נתן הכסף על דעת שיקנה למשלח וגם המשלח לא נתנו על דעת כן מ"מ כיון שקבלת המוכר הי' על דעת כן קונה הכסף למשלח דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לקנות כדברי הראב"ד והרשב"א ואף דהיכי דלא ניתן הכסף על דעת קנין לא חשוב כסף כלל, מ"מ הכא אזלינן בתר דעת מקבל מעות שקיבלם להקנות לבעל המעות, וא"כ נהי שהוא