אבני נזר אבן העזר תסד

עושה מצוה לאחר הזמן עיי"ש, וא"כ אימת עושה המצוה בתוך שלשים והרי אז לא נתחייב במצוה, וצ"ל דאף שלא עשה מצוה מ"מ הבן פדוי והוי כאילו לא הי' בכור כיון שסוף סוף בהגיע הזמן פדוי, וע"ז קאמר שמואל דאין בידו לפדותו מעכשיו ואף דהוי מחוסר זמן מ"מ זה אינו על רגע ראשון וכבר נתחייב והמצוה לא קיים והוי כאילו מת לאחר למד ודו"ק: סימן שמח פרק הנושא את האשה א) ודף ק"ג ע"ב) בגמ' נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה, כתב הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים הלכה ז' וז"ל ולא המלכות בלבד אלא כל המנויין בישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם והוא שיהי' הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, הי' ממלא ביראה אעפ"י שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו עכ"ל, מבואר דבממלא בחכמה לבד לא מהני, דבממלא ביראה יש תקנה לחסרון מילוי חכמה, משא"כ במילוי חכמה לבד דאין תקנה לחסרון מילוי יראה והיינו אף שיש בו יראת שמים קצת, דמי שאין בו כלל אין ממנין אותו לשום מינוי כמ"ש הרמב"ם בסמוך]: ב) ותמיהני דבפ"ד מהלכות כלי המקדש כתב כשימות המלך או כה"ג או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו וכל הקודם לנחלה קודם לשררת המת והוא שיהי' ממלא מקומו בחכמה או ביראה אעפ"י שאין כמותו בחכמה, מבואר דמילוי חכמה לבד ג"כ סגי והוא היפוך דבריו ממ"ש בהלכות מלכים, ומאי שנא בהלכות מלכים דכתב וביראה ומ"ש בהלכות כלי המקדש או ביראה: ג) והנראה בזה דיש חילוק בין כה"ג למלך ושם בהלכות כלי המקדש עיקר בכה"ג קאי ותני מלך אגב כה"ג, ובכה"ג הוא שכתב דמילוי אחת לבד סגי, משא"כ במלך בעינן שיהי' ממלא מקומו בכל הדברים: ד) והטעם בזה עפמ"ש הרמב"ם פי"ז מהלכות סנהדרין הלכה ח' ט' דכה"ג שעבר עבירה שמחוייב מלקות לוקה וחוזר להיות כה"ג אבל ראש ישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו, והוא מדברי הירושלמי הוריות הובא בכ"מ שם כה"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו, א"ר מנא כי נזר שמן משחת אלקיו עליו כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו, א"ר אבין קדוש יהי' לך כביכול אני בקדושתי ואהרן בקדושתו, ע"כ, הרי דכה"ג אף שחטא עבירה שיש בה מלקות ואינו ירא שמים כמקודם ואפי' הדיוט שבישראל לא יעבור לאחר התראה אעפי"כ נשאר בקדושתו, ע"כ הוא מוריש לבנו ג"כ שאף שאם לא ימלא מקומו ביראה יהי' כה"ג, רק דבעינן שימלא מקומו באיזה דבר כדי שיקויים קרא דאשר ימלא את ידו, אבל אם ממלא מקומו בקצת, הרי אם הכה"ג נפחת מעלתו. הא אין מורידין אותו כדברי ירושלמי הנ"ל ואז הבן ימלא מקומו כמו שהוא עתה וירש בגדולתו, ואם הכה"ג ביראת חטאו כראוי לא יירש בנו, והרי הצדיק נפסד, ואינו בדין, אבל מלך דחשיב נשיא כמו ראש ישיבה ואם חטא מעבירין אותו והרי שלמה כשחטא נעשה הדיוט ולבסוף חזר למעלתו הגדולה חזר להיות מלך כדאמרינן מלך והדיוט ומלך, ע"כ גם בנו אם אינו ממלא מקומו בכל הדברים אין ממנין אותו למלך רק הממלא מקומו ביראת חטא כיון שיש תיקון לחסרון חכמתו יורש, ותו לא מידי: סימן שמט פרק שני דייני גזירות א) (דף ק"ז ע"ב) בשמעתא דמי שהלך למדה"י ועמד אחד ופירנס את אשתו הרי"ף הביא ירושלמי רבה בר ממל הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר ר' יוסי טעמא דבני כה"ג התם לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מצי למימר מפייס הוינא לי' ומחיל לי אע"ג דהוה גבי' משכון עכ"ל: ב) ונראה מדבריו דאף גמ' דידן שפיר אית לי' טעמא דמפייס הוינא לי' ומחיל לי, אף דבגמ' אמר דהא דהמודר הנאה מחבירו פורע לו חובו חנן הוא, היינו משום דלהתיר לכתחילה לא מהני טעמא דמפייס דאין ברור שיתפייס, רק שאינו מחוייב לשלם שמא הי' מתפייס, ואף דבירושלמי הביאו ראי' לבע"ח דוחק משוקל את שקלו דהוא בע"ח דוחק דהגזבר ימשכננו ולא ימחול, וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהביא הא דמפייס כו': ג) איברא דצריך להבין למה הוצרכו הרי"ף ורמב"ם טעם לזה למה דקי"ל כחנן, והירושלמי לא הוצרך לטעם זה רק לבני כה"ג: ונראה דהוצרכו לזה למלוה שיש עלי' משכון דבזה הי' חנן מודה אי לאו טעמא דמפייס כדבעינן למימר לקמן, וכן משמע ברמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה ולוה שכתב תחילה דין הי' עליו משכון ואח"כ כתב טעם דמפייס משמע דעלי' קאי ועל משכון הוצרך טעם זה: ד) איברא דהר"ן הביא ראי' מירושלמי דחנן אפי' במשכון וע"כ גם לגמ' דידן דלית לי' טעמא דמפייס (זה שיטת הר"ן, וכבר כתבנו דשיטת רי"ף ורמב"ם אינו כן, אלא דגם גמ' דידן שפיר אית לי' טעמא דמפייס] מ"מ הא קי"ל כחנן אפילו במשכון, ביאור דבריו דהירושלמי קאמר אהא דאפילו לבני כה"ג דמפייס הוינא, הגע עצמך שהי' בידו משכון ומשני דאמר מפייס הוינא ומהדר לי משכוני] משמע דקושייתו דבהי' בידו משכון שוב יהי' פלוגתא דחנן ובני כה"ג, וא"כ מוכח דמילתא דחנן אפילו במשבון: ה) וליישב דעת הרי"ף והרמב"ם נראה דלשיטתייהו אזלו כמו שיבואר ולא קשיא למילתייהו מירושלמי דירושלמי לשיטתי' כמו שנבאר בעז"ה: דהנה בטעמא דפורע חוב לחנן מפורש בריש אין בין המודר משום דמבריח ארי בעלמא היא, וכן הוא בתוס' בשמעתין דלא דמי ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דנותן לו מה שהוציא דהתם השבח בעין, אבל הכא לא השביח לו שום שבח ולאו מיירי יהיב לי' כו'