אבני נזר אבן העזר מו

אף להרי"ף והרמב"ם מותרת, מ"מ לא הוה לי' למיתלי טעמא במה שמותרת לבעלה, וע"כ לומר דלמסקנא כדעת השאילתות ס"ל, ועיי"ש שכל התשובות תחילה קודם שפירש פירושו בשאילתות כמו שתראה בהגהה אחר סי' י"ד, וע"כ כתב התשובות לדעת הרי"ף והרמב"ם: ט) ולדעת הב"י דדעת הרא"ש כדעת הרי"ף והרמב"ם, נ"ל ליישב דאף הרי"ף והרמב"ם מודים דכל שלא נאסרת לבעל אף לנטען מותרת, אך משום דאחר שגירשה בעלה נאסרה אף לבעלה, ואף אם ישאנה שנית יהי' קלא דקמי' נשואין שניים, וכי היכי דאמרינן בגיטין (פ"א) ביצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאה כהן אחר תצא מן השני משום דהוה קלא דקמי נשואי שני, ה"ה דיש לומר כן באותו בעל כשנשאה שנית, ועי' בירושלמי בכל הנך דאמר אם הוציא לא יכנוס, ואף דמודינא דאם כנס לא יוציא משום דאמרינן קם בקלא וליתי' ועיין בנמק"י ובב"ש, מ"מ כל כמה דלא כנסה אסורה לו אף לענין דיעבד ודו"ק, וכיון שאחר גירושין נאסרה לבעל מחמתו נאסרה אף לנטען, וכל זה באשה דעלמא דלולי זה הנטען מותרת לחזור לו אחר גירושין נקרא מה שנאסרה מכח זה שנאסרה לבעלה, דכהאי גוונא מצינו לענין שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה דאינו מיפר אלא לעצמו, אבל אחר שנתגרשה ונשאת לאחר פסקה הפרה אבל כל זמן שלא נשאת מותרת כיון שראוי' לחזור לו מקרי בינו לבינה, והכא נמי כיון, שראוי' לחזור לו לולי הנטען ונטען זה אסרה מיקרי שנאסרה לבעל, אבל הכא שבלאו הכי נאסרת מחמת שנשאת תחילה לאחר ואסורה לחזור אף שנאסרה עליו עוד אחר גירושין מחמת הנטען לא נקרא שנאסרה לבעל כיון שאסורה לחזור לו בלא"ה ודו"ק היטב: י) ולכאורה מוכח מכאן לפשוט ספיקו של מהר"א נ' ששון אם סוטה נאסרת לבועל שני, דלא שייך בזה כשם שנאסרה לבעל שכבר היתה אסורה לו מכח בועל ראשון, ולכאורה מוכח מכאן דמ"מ אסורה, דאל"כ פשיטא דבנ"ד אפי' הי' ידוע שנבעלה לשמעון מותרת לו שכבר נאסרה על בעל הראשון מכח בעל השני, גם יש לפשוט ספיקו של המל"מ באשה שבאו לה עדים שמת בעלה וזינתה אם נאסרה לו, כיון דלא שייך גזירה דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ומחמת הזנות אינה נאסרת כיון דשוגגת הי', והרי מפורש בהרא"ש דאסורה: יא) ולולא דמסתפינא הוה אמינא דבאין לה אלא עד אחד שמת בעלה וזינתה אסורה מה"ת, דהנה מפורש בפרק האשה רבה דאשה הנשאת בע"א אסורה להנשא כי אם בהיתר ב"ד וכן פשוט בפוסקים, והנה שם במשנה הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא הורוה אלא לינשא וקי"ל דאפי' על זנות גרידא חייבת עיי"ש בש"ס, וע"כ אם קלקלה הוי כנשאת בלי היתר ב"ד ולא מהני ע"א מידי ומזידה היא, וע"כ מל"מ לא נסתפק אלא בנשאת בשני עדים אם קלקלה, וע"כ לא נפשט ספיקו של מהר"א נ' ששון שמכח הראשון לא נאסרת מה"ת דשוגגת היתה, וא"כ מוכח דסובר כשאילתות ודו"ק: יב) ועוד דלעיל מיני' סי' י"ב מפורש בדבריו דלא שנא בין מת או גירשה אי איכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא, ואי אמרת דכהרי"ף והרמב"ם ס"ל והא דנאסרת לנטען בלא בעל משום משגירשה אף לבעל נאסרת, א"כ כשמת אף בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מותרת לנטען, אלא מחוורתא דתשובה זו דסי' ט"ו כהשאילתות דלבסוף חזר לפסוק כשאילתות וכדעת הטור ז"ל: יג) הנה עד כה נתבאר שלשה פירושים בדעת רש"י והשאילתות, ואני הקטן נ"ל לפרש פירוש רביעי בדעתם הנ"ל, דהנה קשה לי לגירסת הספרים שלנו "הני" מתנייתא רבי הוא, והיא גירסת רש"י, "והני" מתניתא דאמרי רבי אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו, ע"כ בדברי רש"י ז"ל, והוא תמוה גדולה שתאסר לבעל וע"י שהפסיק אחר הקול מותר לנטען, וכבאר בארנו דלדעת ר"ת והרא"ש לא קשיא שהם גורסים "והא" מתניתא, וכן כתב רבינו ירוחם להדיא דכל היכי שנאסרה לבעל לא מהני אפסקי' אחר, ולרש"י קשה גם לשון השאילתות לכאורה קשה לפירושם שכתב וז"ל אמר רב ובעדים, אבל אקלא לא דכיון דאבעל לא אסרינן לה דהו"ל קלא דבתר נשואין, אהאי נמי לא אסרינן לה, דא"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל, ע"כ, ואי כפירוש הרשב"א והר"מ שהביאנו לעיל אות ה' דלא אסרינן אבעל אלא היכי דאיכא עדים וקלא דלא פסיק וליכא בנים, א"כ מה דקאמר דכיון דאבעל לא אסרינן לה משום דקלא דבתר נשואין כו' תיפוק לי' משום בנים כמו שאין אוסרין אבעל משום בנים, ועוד למה תלה היתר בועל בהיתר בעל הא כל ההיתר משום בנים, ועוד דמהו דאבעל לא אסרינן לה משום קלא דבתר נשואין, הא באין לה בנים באמת אסורה לבעל בדאיכא עידי כיעור, ואי דליכא עידי כיעור א"כ למה תלה ההיתר בבנים, הא בדליכא עידי כיעור אפי' ליכא בנים מותרת לשיטתם, ועוד דהא מוכרח לומר דבדליכא עידי כיעור מיירי, דהא כתב אח"כ ואי איכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק, וזה ג"כ סתירה לשיטתם, דמבואר בדבריו דבדאיכא עידי כיעור אפי' בנים לא מהני יד) אשר ע"כ נלפע"ד בדעת רש"י והשאילתות עפ"י מה דאמר לקמן המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר כנס מהו שיוציא תנינא הנטען על א"א והוציאה [בעלה] אעפ"י שכנס [נטען] יוציא, ופירש"י דכי היכא דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה ה"ה דאסרינן לה כשהחזיק בעל הקול בגירושין, ומ"מ מבואר מדבריו דרק האיסור משום דע"י שנשאה מוכח שהקול אמת, וזה פירוש הש"ס הא מני רבי היא, דכי היכא דאסרינן לה ברוכל יוצא דמוכיח שהקול אמת במה שראה רוכל יוצא ואשה חיגרת כו' או בשאר הוכחות, ה"ה נמי דאסרינן לה בהוכחה זו משום שנשאה זה שיצא עליו הקול, דזה הוי דבר מכוער כמו כיעור דרוכל יוצא, אבל לבעל אינה נאסרת בקול לבד כיון דליכא החזקת הקול: טו) ומיושב קו' תוס' דהיכא אסרינן לה אבעל משום קלא, הא הוי קלא דבתר נשואין, ולהנ"ל ניחא דלבעל באמת אינה אסורה אלא כשרוכל יוצא או כשהחזיק הקול דנאסרת לבעל למפרע כמו רוכל יוצא, וממילא נאסרת לבועל, אבל זולת זה אינה נאסרת לנטען אלא כשנאסרת לבעל, ופסק הש"ס הלכתא כוותי' דרבי בקלא דלא פסיק וא"כ נאסרת