אבני נזר אבן העזר מה

סימן כד בעזה"י ביאור השימות בסוניא דהנטען על אשת איש. א) יבמות (כ"ד:) הנטען על אשת איש כו', דעת הרי"ף והרמב"ם והתוס' דכל הסוגיא איירי להנטען, אבל לבעלה אינה נאסרת אלא בעידי טומאה דווקא, ונראה שהם מפרשים דהא דמוקי הש"ס ברייתא כרבי פירוש דהכא נמי מיירי כשיש עידי כיעור, ולדידן דקי"ל כוותי' בקלא דלא פסיק בעינן תרוייהו לאיסורא, והיכי שהבעל ראה הדבר מכוער, נראה דלדידהו לא מהני לאוסרה אנטען, דלגבי הנטען בעל כאחר דמי ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה, בשלמא לרש"י שפירש רוכל יוצא שהבעל ראה כו' היינו משום דנאסרת על ידי זה ג"כ לבעל ובעל מהימן לגבי עצמו, וממילא כשם שנאסרה לבעל כך נאסרה לבועל, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דלבעל לעולם אינה נאסרת, א"כ אין הודאתו אלא לגבי נטען לבד, ואיך מהני הודאתו לגבי אחר: ב) והיכי שיש לה בנים אפי' איכא עידי כיעור וקלא דלא פסק לא תצא, אף דברייתא דאם יש לה בנים מוקי הש"ס כרבי, ויש לומר דמיירי בעידי כיעור לבד, אבל בדאיכא קלא דלא פסיק ג"כ, יש לומר דאפי' בנים לא מהני, מ"מ כיון דהש"ס קאמר דבכהאי גוונא הילכתא כרבי, א"כ הדין כמו לרבי בעדים לבד, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה להדיא, וכן משמע מהרי"ף: ג) והיכי דאפסקי' אחר לא נתבאר בדבריהם יפה, דהנה הרי"ף כתב ואם גירשה בעלה בדבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה או מת לא תנשא לנטען ואם נשאת לא תצא, וכן כתב הרמב"ם מי שהוציא אותה בעלה בעידי דבר מכוער וכו', ודבריהם סתומים אם כוונתם דבר מכוער וקלא דלא פסיק, דבלאו הכי אפי' לא אפסקי' אחר לא תצא מנטען כנ"ל, או כוונתם בעידי כיעור לבד, ואשמעינן רבותא דלכתחילה לא תנשא, וכפירוש האחרון נראה, דהנה הרי"ף לא הביא האתקפתא דש"ס עלי' דרב מברייתא דאפסקי' אחר לא תצא כי היכי דתיקו שינויא דהש"ס הא מני רבי הוא עלי', וכן בהרא"ש הובא לשון הרי"ף, נראה שהם אינם גורסים הני מתנייתא רבי הוא אלא הא מתניתא רבי הוא, וכן משמע שהי' גירסת הרא"ש, אבל ברייתא דאפסקי' אחר בשינויא קמא קאי דכרבנן, וה"ה לא אפסקי' אחר, וא"כ לדידן דקי"ל כרבי בקלא דלא פסיק, דין ברייתא ראשונה דווקא בדליכא קלא דלא פסיק, רק עידי כיעור לבד, ובפירוש יש לה בנים שפירשו מן הנטען יתבאר דעתם בזה בעזה"י בסוף המאמר: ד) דעת השאילתות נחלקו הפוסקים בדבריו, הבית יוסף הביא תשו' הרשב"א שכתב דלדעתו וגם לדעת רש"י דבקלא דלא פסיק לבד מפקינן מבעל כשאין לה בנים מבעל, והרבינו מאיר פירש השאילתות דעידי כיעור כעידי טומאה דמי ואפי' בנים לא מהני, וכבר תמה הרש"ל בתשובה על הטור שכתב לדעת ר"ת והר"מ בעידי כיעור אם יש לה בנים לא תצא, ובראה הבעל הכיעור וקלא דלא פסיק אם אין לה בנים תצא, ובראיית הבעל הכיעור לחוד או בקול לחוד אפי' אין לה בנים לא תצא. ובאלו דינים הבעל והנטען שוים, ותמיהני על הב"ש שכתב לדעת רבינו מאיר בפירוש השאילתות בקלא דלא פסיק לחוד מפקינן. שהרי הרבינו, מאיר בא ליישב הקושיא דקלא דבתר נשואין לא מפקינן ועיין ברא"ש: ה) דעת הרשב"א בחי' לשיטת רש"י ושאילתות וכן דעת הר"מ הובא בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ד בהנה דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל והוא שאין לה בנים מבעל, וכן דעת ה בפירוש השאילתות בזה, וסיים אבל ראיית הבעל לא מהני, ולכאורה קשה לשיטת הרא"ש, דבשלמא ה דפסק דבעידי כיעור לבד תצא יש לחלק דדווקא בעדים תצא, שנתפרסם הדבר ויצא הקול, משא"כ בראיית הבעל, אבל להרא"ש דבעינן קול ג"כ א"כ מאי נ"מ בין עדים לבעל, ובתשובה אחת ביארתי הטעם בזה: ו) והנה הרשב"א והר"מ כתבו לדעת רש"י והשאילתות דכל שאין מוציאין מבעל אין מוציאין מנטען, ולכאורה קשה דהא אפסקי' אחר לקלא לא תצא היכי משכחת לה, אי באופן שאין מוצאין מבעל גם מנטען לא תצא אפי' לא אפסקי', ואי מוציאין מבעל, א"כ מה יועיל מה שהפסיק אחר, דכיון שנאסרה לבעל לעולם כמו כן נאסרה לבועל לעולם, דאפסקי' אחר לא מהני אלא דלא יהא החזקת הקול במה דכנסה הנטען, ואפשר לומר דנטען שאני כיון דהוא והיא אומרים ברי לי שלא נטמאת, ודומה לתרי ותרי ונשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי דלא תצא, ולא דמי לקינא לה ונסתרה דנאסרת אף לאותו שנסתרה עמו, דשאני התם דספק הוא ואשוה כודאי, ומבואר בתוס' סוטה (כ"ה) דאם בא עלי' בעלה אחר שנסתרה נענש עלי' בב"ד של מעלה כמו על כל חייבי עשה, ולא כנתכוין לעשות דבר אסור. לבד, ויותר נראה דגרסי כמו גירסת הרי"ף וה דגרסי ואיבע"א האי מתניתא רבי אבל ברייתא דנשאת לאחר בינתיים כרבנן, אבל לרבי וה"ה לדידן בקלא דלא פסיק לא מהני אפסקי' אחר: ז) שיטת הרא"ש לדעת רש"י והשאילתות נראה כמו שיטת רשב"א הנ"ל, וכן כתב הב"ש, והטור כתב שכן דעתו להלכה, אך הב"י כתב שאין הדבר מוכרע, ואפשר דלהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם ס"ל, אלא שפירש השאילתות, ובתשו' כתב דבכל ארצות מורין כהרי"ף והרמב"ם: ח) אך נראה ראי' ברורה דאחר שחזר הרא"ש לפרש השאילתות כנ"ל פוסק כמותו, מתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ו שנשאל באשה שנשאת בטעות ע"י עד אחד שמת בעלה ואח"כ מת בעלה שני והיתה משרתת בבית שמעון ויצא קול שנתייחדה עמו ואח"כ בא בעלה ראשון וגירשה, מהו תהי' מותרת לשמש עוד בבית שמעון כבתחילה, והשיב דמחמת הקול לא נאסרה לבעלה דקלא דבתר נשואין לא חיישינן וממילא מותרת לנטען ג"כ, דכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל וכל שאינה נאסרת לבעל אינה נאסרת לנטען, והוא ע"כ שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם, דלדעתם נאסרת לנטען בעידי כיעור וקלא דלא פסיק אף שלבעלה אינה נאסרת לעולם אלא בעידי טומאה לדעתם, ואף שיש לומר דהכא מיירי שלא בעידי כיעור אלא בקול לבד, דע"כ צ"ל כן אף אם נאמר דלהלכה כשאילתות ס"ל, דהא אם הי' עידי כיעור אף לבעלה נאסרת, וא"כ