אבני נזר אבן העזר תנג

ולפענ"ד נראה דלעולם גם ר"ל ס"ל מזוני עיקר וגורס בברייתא כמו ר"ה ומחלוקתו עם ר"ה כמו שאגיד: ב) דהנה קשה לי לר"ה דבר"פ הכותב מדמי הש"ס הכותב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך לדר"ה דיכולה לומר איני ניזונית כו' ומקשה א"ה נשואה נמי ומשני שאני נשואה דידו כידה וכבר זכה בפירות ולא מהני לומר אי אפשי בתק"ח אלא קודם שזכה, וא"כ בחיוב מזונות נמי נאמר דבשעה שנשאה זכתה בחיוב מזונות ושוב לא תוכל לומר אי אפשי: ג) אך הר"ן בשם הרשב"א ר"פ מי שהי' נשוי דבכל יום חל חיוב מזונות לאותו יום, איברא צריך להבין הטעם מאי שנא ממעשה ידי' דאין הזכי' בכל יום אלא בשעת נשואין זכה לעולם, וראי' מדאמר במתני' הובא בסוגיא קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר, ומוקי בסוגיא באומרת יקדשו ידי לעושיהם ואף דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל לבד מאותו יום שנדרה, אלא ודאי בתחילה זכה על תמיד, ומ"ש מזונות דלא אמרינן הכי, ועוד קשה לשיטת הרשב"א דא"כ הא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם, תיקון העולם למה, כיון דאין חל שיעבודה אלא בכל יום וא"כ קדמו לקוחות לשיעבודה, ואין לומר דאצטריך ללוותה ואכלה ואח"כ קנו לקוחות, דא"כ אזדא טעמא דתיקון העולם דמפרש בש"ס משום שאין קצובין, והרי חיוב זה שלוותה כבר הי' בשעה שלקחו הלקוחות, ודומה לזה כתבו התוס' בפרק שנים אוחזין (י"ד:) בקדם הב"ח וטרף ואח"כ קנה ומכר טורף לשבח ממשועבדים כיון דכבר הי' קצוב: ד) ע"כ נראה דכוונת הרשב"א ז"ל דמה"ט גופי' אין מוציאין למזון האשה כו' מפני תיקון העולם, תקנו חכמים שלא יחול השיעבוד רק בכל יום כדי שלא יוכלו לטרוף מלקוחות: ואמנם כל זה למה דקי"ל לפי שאין קצובין, אבל לר"ל דס"ל בגיטין (נ:) לפי שאין כתובין, ולהאי מ"ד אפי' קדם שבחו של לוקח למכירה אינו גובה ממשועבדים כדאיתא שם, וא"כ הא דאינו טורף ממשועבדים לאו משום דלא חל החיוב עד אחר שמכר שהרי אפי' קדם שבחו למכירה אינו טורף, ואפי' לוותה ואכלה קודם מכירה אינה גובה, וא"כ לא תקנו חכמים כלל שלא יחול חיוב מזונות רק בכל יום לאותו יום, אלא הדרינן לסברא פשוטה שמתחילה נתחייב על לעולם, וכמו שהי' הדין למ"ד שאין קצובין בלא התקנה כן הדין למ"ד שאין כתובין לאחר התקנה וכמו במעשה ידי' שזוכה מתחילה על לעולם כנ"ל, וע"כ אינה יכולה לומר איני ניזונית כיון שכבר זכתה כנ"ל, ואזיל ר"ל לשיטתי' דס"ל בגיטין לפי שאין כתובין ודו"ק: ה) ולפמ"ש נראה ליישב קושיית הר"ן על הרמב"ם בפרק המדיר דקשה לדידי' קושיית הש"ס, וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, ולפמ"ש ע"כ קושיית הש"ס לא הי' אלא לר"ל בגיטין דאמר לפי שאין כתובין, ולדידי' חייל שיעבוד מזונות תיכף משנשאה על תמיד, אבל למה דקי"ל דלא חל שיעבוד מזונות אלא בכל יום א"כ קדום נדר לשיעבודה, ועיין שם בר"ן שתירץ ג"כ לדעת הרמב"ם דקושיית הש"ס אזיל דלא כהלכתא אליבא דת"ק דריב"נ דלית לי' קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ולדידן דקי"ל כריב"נ לא קשה (דאלמוה רבנן לשיעבודי' לא שייך בשיעבוד שיש לה עליו כיון שבידו לגרשה, וכשמדירה ג"כ אינו עושה לה יותר, שהרי יתחייב לגרשה, אך בהפלאה הקשה דא"כ גם בשיעבוד מעשה ידי' נאמר הרי בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה וכשמדירתו ג"כ לא יתחייב לה מזונות] ולפמ"ש י"ל כמ"ש ואתי שפיר: סימן שכו א) (שם) בגמ' אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם, מוכח מזה דגם למותר יכול לכופה, היינו אם גמרה שיעור חמש סלעים באמצע שבוע כופה לעשות גם בשאר ימי השבוע, דהא ר"מ במתני' במותר ועלה מפרש ר"ל מתוך שיכול לכופה כו', וכ"כ הרא"ה הובא בשטמ"ק וז"ל בשהשלימה מעשה ידי' בתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתינו שהבטלה מביאה לידי כו' אלא מפני מע"י שהם שלו, אבל ודאי יכולה להוציא כל ימי השבוע בעיקר מע"י מתחילה אבל בשהשלימה תוך השבוע כופה אותה לעשות עכ"ל, ולפי זה נראה לי ליישב רישא דעושה ואוכלת ולכאורה כ"ש בעיקר מעשה ידי' נימא מתוך שיכול ועי' בתוס', ונ"ל דהנה הרמב"ם כתב הקבלן יש לו אונאה ושכיר יום אין לו אונאה דשכיר יום עבד הוא, והיינו דקבלן הוא שישלים לו הבגד וכיוצא ואין חיובו תלוי בגופו, אבל שכיר יום הרי חיובו תלוי בגופו, וע"כ בעיקר מעשה ידי' שהוא מלאכת הבית וחמש סלעים צמר ויש קצבה למלאכתה וחשובה קבלן ולאו עבדות מקרי ואין ידי' קנויים לו, אבל במותר שיכול לכופה לאחר שעשתה השיעור רק שלא תבטל וזה ענין עבדות כנ"ל חשוב קנין ידים: ב) ובעיקר דברי הרא"ה שיכול לכופה למותר אין כן דעת הרמב"ן וכן משמע ברמב"ם דקנין מותר אינו רק בדיעבד אם עשתה ובהא דאמר מתוך שיכול לכופה כתב בזה הרמב"ן כדאיתא בחידושיו ואינני מבין אותם: סימן שכז א) (שם) בגמ' דאמר ר"ל כו' מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן מבואר דאם לא הי' יכול לכופה שהי' יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא הי' הידים קנויים לו, וק"ל מ"ש מהא דאמר בב"מ (יוד) שאני פועל דידו כיד בעה"ב ומקשה עלה מדאמר רב פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ומשני כל כמה דלא הדר בי' ידו כיד בעה"ב כי הדר בי' טעמא אחרינא איכא דכתיב כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים וה"נ נימא כל כמה דלא אמרה הידים שלו, ואין לומר דשאני התם דטעמא אחרינא הוא דכתיב כו' ה"נ הלוא איני עושה לחוד לא מהני כמבואר בפוסקים, רק שיכולה להפקיע חיוב שתקנו לטובתה ממילא נפקע חיוב מעשה ידי' והוה נמי טעמא אחרינא ודו"ק: ב) ונראה ליישב דהנה הרשב"א הובא בשטמ"ק הקשה הלוא עבד עברי אינו יכול להקדיש וכ"ש ידי אשתו, האומנם כי בעבד עברי הטעם פשוט