אבני נזר אבן העזר תנד

כיון שאינו יכול למכור כמבואר בערכין (כ"ח) יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרו, ומקשה הלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה. מבואר דעבד עברי אינו יכול למכור, וכ"כ הכ"מ פ"ב מהלכות עבדים בשם הרלב"ג, מ"מ ניליף מזה בקו"ח לאשתו כמו שלמד הש"ס בקו"ח בענין עשה עמי ואיני זנך, וצ"ל דאיכא פירכא דמה לע"ע שכן יוצא בגרעון כסף ואין לו בו קנין חזק שיוכל להפקיע עצמו בגרעון כסף, אבל אשה שאין לה דרך להפקיע עצמה שפיר יכול להקדיש ולמכור, אבל אם הי' יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הרי יכולה להפקיע עצמה ושפיר נילף בקו"ח מעבד עברי כנ"ל ודו"ק: ג) ולפמ"ש נראה ליישב פסק הרמב"ם באומר יקדשו ידיך לעושיהם מעשה ידי' קודש, ותמה עליו הר"ן דבגמ' מבואר דדווקא למ"ד שיכול לכופה למעשה ידי' חשובים הידים שלו אבל לדידן שיכולה לומר איני ניזונית הידים אינם שלו ולהנ"ל נראה ליישב, דהנה ק"ל על מ"ש הכ"מ בשם הרלב"ג דממה שאין עבד עברי עובד הבת מוכח דאין האדון שליט בעבדו למוכרו לאחר, והיינו דלא עדיף לוקח מיורש, וק"ל בתו תוכיח דאין אדם מוריש זכות של בתו לבנו ויכול למוכרה *) וצ"ל דממה שאינו עובד היורש אין להוכיח אלא היכי דפקע רשותו, ואם לא יעבוד היורש הרי יוצא לחירות אבל אב המוכר בתו אם לא תעבוד לאדון הרי היא ברשות אבי', ודווקא באדון המוכר יליף הרלב"ג בקו"ח דבמכירה נסתלק רשות האדון המוכר לגמרי, ואלו יצוייר שיצא מרשות השני לגמרי כגון שימות הרי אין להראשון זכות בו ושוב הוי השני כיורש אבל אב המוכר בתו אם יוצאת מהשני ועודה קטנה הרי חוזרת לרשות אבי' דאבי' הוא עתה כמו תחילה, וכיון שהיא עובדת בין כך ובין כך הרי המכירה רק לגבי אבי' ושפיר מועיל המכירה: **( הגהה י"ל דכעין ירושה שאינו ליעוד רק לשפחות גם למוכרה אינו יכול דאינו מוכרה לקרובים, וכ"ת יורישנה לאחיו ליעוד דליכא כסף:**( ד) והנה בכל זה ניחא בבעל שאינו יכול למכור ידי אשתו, דאין לומר הרי אם תצא מלוקח תעבוד את בעלה דאשתו היא, דליתא דמעשה ידי' תחת מזונות והרי מכר זכות זה שנותן לו חלף המזונות ואם תצא מלוקח לא ישוב שיעבוד הבעל שהרי אינו נותן לה שני פעמים מזונות, והזכות שהי' לבעל תחת שנתן לה פעם אחת מזונות כבר חלף עבר במכירה ודו"ק: ה) ודווקא המוכר בתו הרי הזכות שיש לו לאבי' בה בעצם כי אבי' הוא וע"כ חוזרת אליו כשיוצאת מהאדון: ובהכי רווחא לן שמעתא טפי דבשיכול לכופה למעשה ידי' יכול להקדיש הידים, דלמ"ד יכול לכופה אין מעשה ידי' תחת מזונות רק מזונות תחת מע"י, הרי זכות מעשה ידי' שיש לבעל בעצם כמו אב בבתו וכשתצא משני חוזרת אליו, ושפיר יכול להקדיש, מיהו זה אינו לפמ"ש לעיל דגם ר"ל מודה דמעשה ידי' תחת מזונות]: ו) והנה כל זה אינו אלא ריש לקיש לשיטתו בקידושין (ט"ז) קטנה יוצאת מאדון במיתת אב מקו"ח ואין הקטנה עובדת האדון לעולם רק כשיש לה אב ושייך הסברא שאם לא תעבוד האדון תעבוד לאב אינו נסתר הסברא של הרלב"ג דלוקח לא עדיף מיורש מבתו דאינו יכול להורישה ויכול למוכרה, דשאני בתו שאם לא תעבוד האדון תעבוד לאב דקיים הוא ע"כ אמר ר"ל מתוך שיכול לכופה כו', שאם הי' יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא הי' יכול להקדיש, אבל למה דקי"ל בקידושין (שם) דלא כר"ל אלא אפי' מת האב עובדת לאדון, א"כ נסתר הקו"ח של הרלב"ג, ולעולם יכול האדון למכור עבדו, וע"כ אפי' יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה יכול להקדיש הידים, האומנם כי מפשט הברייתא דערכין מבואר דאינו יכול למכור עבדו, אולם לא ראיתי להרמב"ם שהביאה, וגם הכ"מ כשהביא דברי הרלב"ג לא הביא ברייתא זו אולי יש איזה תירוץ לברייתא זו: סימן שכח א) (שם) בגמ' רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש, וק"ל דהא לקמן בסוגיא דמקשה הא משעבדא לי' דאמר לכי מיגרשה ופירש הר"ן בפרק בתרא דנדרים (פ"ה:) דבאמרה סתם כיון דלא חייל בשעה שאפשר לחול דבסתמא ודאי מהשתא משמע, וה"נ כיון דמסתמא לא חייל ולאחר מיתה לא קאמר ואיך יחול לאחר מיתה וכמו לקמן בדלא אמרה לכי מיגרשה: ב) ונראה דמשום תקנת אושא עשאוהו רבנן כלוקח ראשון וכי מתה אגלאי מילתא דמחיים חל הקדש, ואף דבעל שמכר לא מהני אפי' מתה לבסוף, זה מדרבנן משום שבח בית אבי' אבל בהקדש לא תקנו ומ"מ מחיים לא חל הקדש מספק שמא תמות ויחול הקדש למפרע כיון דהקדש לא חל מחיים: סימן שכט א) (דף נ"ט ע"א) בגמ' התם בידו להקדישה, ומסיים הכא אין בידה לגרש את עצמה והוא נוסחא מוטעת כמ"ש בשטמ"ק דאין שייכות בכאן, וכן בנדרים (פ"ה) דאיתא התם כל הסוגיא דהכא ומסיים הכא בידה להקדישה בתמי' עיי"ש, אך לקמן בהא דמדמי הש"ס לשדה זו שמשכנתי לך דחי הש"ס התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה כן הוא בכל הספרים הן בסוגיא דידן הן בסוגיא דנדרים: ב) והנה התוס' וכל הראשונים נתקשו בסוגיא זו שהרי בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה ועיין בדבריהם, הרמב"ן ורשב"א בשטמ"ק והר"ן בהלכותיו שכתבו בזה תירוצים כל אחד לפי דרכו ואענה גם אני את חלקי בזה בעז"ה: ג) ותחילה אני אומר דהאי בידו לפדותה דשמעתין אינו כעין בידו לחלוץ דפרק האומר דאמר התם כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דא"כ יקשה הא דקאמר התם בידו לפדותה לעשר שנים ואיך נוכל להאומרים מחוסר זמן הוי דבר שלא בא לעולם, ועוד דכתב הריטב"א בקידושין בהא דאמר התם נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה, ופירש הריטב"א דדווקא בתרומה בידו להפריש בשעת הלישה אבל אין בידו לקדש כי אם