אבני נזר אבן העזר תמט

היא נודרת, והא דאין הבעל מיפר בקודמין הוא משום דלא נדרה על דעתו, שבשעת נדר לא הי' בעלה, אבל זו שהבעל יכול להכניסה בע"כ שפיר נודרת על דעתו לאחר שיכניסה, והטו"ז כתב דין זה דרך פשרה, ולפענ"ד כן הוא מעיקר הדין, שוב מצאתי כן מפורש הדין בריטב"א נדרים, ולפענ"ד הכין טעמא דהא מילתא: סימן שיג א) (דף נון ע"ב) בתוד"ה ומאי בסה"ד ואין לומר דהתם איכא למימר שמא תלקה ותצטרך רפואה כו' ולפמ"ש הרא"ש ר"פ הנושא דמזונות שאינו בתנאי ב"ד אין רפואה בכלל מזונות אין ראי' כלל, ועוד נראה דלעולם חשוב קצובים בין יש לה קצבה למטה בין יש לה קצבה למעלה, ולא חשוב אין קצובים אלא אם כן אין לה קצבה לא למעלה ולא למטה, והשתא מזונות הבנות אין להם קצבה למטה דשמא תנשא ולא למעלה שמא תצטרך רפואה, אבל פסק לזון בת אשתו חמשה שנים נהי דלמעלה אין לה קצבה שמא תלקה ותצטרך רפואה, מ"מ הלא למטה יש לה קצבה חשוב קצובים, ופרנסה נמי חשוב קצובים אף דלמטה אין לה קצבה שמא יפחתו לה מעישור נכסים כיון דלמעלה יש לה קצבה דאין אומדין להוסיף חשוב קצובין: ב) וראי' לזה כתובת מנה מאתים דאין חיוב רק כשתנשאי לאחר ואין קצבה למטה דשמא תמות היא קודם ולא יהי' לה כלום, הרי דמ"מ כיון שיש קצבה למעלה חשוב קצובים, ובגיטין (נ"א.) דשבח שהשביח לוקח ראשון קודם מקחו של שני טורף ממשועבדים דחשוב קצובים ועיי"ש בתוס' שם (נ"א.) בד"ה אלמא אף דאין קצבה למעלה דשמא ישביח לוקח עוד והוא נתחייב בכל שבח שישביח בשעת מכירה, מ"מ מה שקצוב גובה ממשועבדים, וא"כ למה לא תטרוף בת אשתו מזונות הקצובים ממשועבדים משום דשמא תלקה ויתחייב עוד ברפואה שאינו קצוב, ודומה ממש לשבח שהשביח כבר כיון שזה קצוב גובה ממשעבדי, ה"נ המזונות הרגילים בבריאות קצובים, ודווקא מזונות הבנות דאין קצבה לא למעלה ולא למטה דאין יודעין לקוחות ליזהר כלל, דממנ"פ אם יחושו לספק לא יוכלו לקנות כלל שמא תלקה ותצטרך רפואה וע"כ לא יחושו לספק, וא"צ להניח כלל בני חורין שמא ינשאו תיכף. אבל בדבר שיש לה קצבה למטה כגון שבח שהשביח לוקח או בת אשתו יחושו לוודאי ולא לספק, ולהיפוך בדבר שיש לה קצבה למעלה אף שאין קצבה למטה כגון כתובה ופרנסה יחושו לספק ויניחו מנה מאתים או עישור נכסים: סימן שיד א) (דף נ"א ע"ב) בגמ' רבא אמר תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת מ"ט יצר אלבשה, בתשו' מהרי"ק בתולה שנאנסה וסופה ברצון חייב קנס כדין אונס, דהשתא לענין איסור חשבינן לה נאנסה כ"ש לענין ממון (ופסק כן הרמ"א ז"ל בהלכות אונס ומפתה] ולכאורה קו"ח פריכא הוא, שהרי המפתה הקטנה אף שפיתוי' אונס הוא חשבינן לה כאנוסה ומותרת לבעלה, וגם סברא חדא הוא דחיוב מאנס משום שעבר על דעתה, ומפתה קטנה אף שאין לחייבה ולאוסרה על בעלה שמוכרחת לרצות, ואנוס רחמנא פטרי', מ"מ אין לחייבו מחמת זה לחושבו עבר על דעתה, וה"ה בסופה ברצון: ב) אך באמת לק"מ דבאמת מחייבין אותו על תחילת ביאה דמאנס גמור הוה, וקנס מתחייב בהעראה כדאיתא בסנהדרין (ע"גף) וכן משמע פ"ק דקידושין (ד"י.) רק שנאמר דבסופה ברצון מחלה גם על תחילת ביאה כיון דעכשיו ניחא לה גם התחלת ביאה דאי אפשר לגמר ביאה בלא תחילת על זה אמרינן דהוי מחילה באונס דהשתא הוי שפיר דומיא דאנוס רחמנא פטרי' שאין מפקיעין חיובה שיש לה עליו: סימן שטו א) (דף נ"ב ע"א) גמ' רבא אמר אלמנה לכה"ג ונשבית אינו חייב לפדותה משום שאיסור דבר אחר גרם לה, וכן במדיר אשת כהן עיי"ש ופירש הרמב"ם בהלכותיו משום שנאסרה והי' הדין יוציא ויתן כתובה קודם שנשבית, ולפי זה אשת כהן שנשבית ונדרה הנאה ממנו בשבי' מחוייב לפדותה דתנאי כתובה לא הפסידה משום שהפסידה האישות כיון שנאסרה תחילה עליו ומשום דבר אחר גרם לאסור ליכא כיון שלא נאסרה קודם שבי', ובריא"ז כתב דאינו מחוייב לפדותה ולא חילק בין אשת כהן לאשת ישראל, ולדעת הרמב"ם באשת כהן מחוייב לפדותה, ובח"מ סי' פ' סק"ח אשת כהן שזינתה בשבי' ברצון מחוייב לפדותה וב"ש חולק עיי"ש, ולפמ"ש לדעת הרמב"ם הדין כח"מ, והא דאצטריך סומכוס בהדירה בשבי' לטעמא דאערומי הוא באשת ישראל דלא קרינא בי' ואהדרינך לאינתו ולמאי דס"ד דפליגו באשת כהן צ"ל דהאי דאל"כ אתי לאערומי הוא ראי', אבל בלא טעם דאתי לאערומי חייב לפדותה דקרינא בי' ואהדרינך לאינתו: ב) איברא דקשה לי לדעת הרמב"ם מהא דנשבית בחיי בעלה ומת בעלה אין היתומים חייבים שאין אני קורא בה ואותיבנך לאינתו והרמב"ם ז"ל הביא הברייתא סתם ולא כתב הטעם שאין אני קורא כו' וא"כ משמע סתמא בין אשת ישראל בין אשת כהן, וקשה למה דסובר הרמב"ם דכל שבשעה שנשבית היתה ראוי' לאשה באשת כהן חייב לפדותה ה"נ יתחייבו היתומים לפדותה, ולאביי לא קשיא מברייתא די"ל מדתני טעמא שאין אני קורא כו' באשת ישראל מיירי אך להרמב"ם קשה כנ"ל: ג) ונראה דהנה קשה למה דקי"ל רפואה שיש לה קצבה דאין דינה כמזונות מ"מ הבעל עצמו מחוייב בה איך יכול לומר הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה מאי שנא מנשבית שאינו יכול לומר הרי גיטה וכתובתה ותפדה עצמה, וראיתי להב"ש סי' ע"ט סק"א שכתב דבאמת ברפואה שיש לה קצבה אינו יכול לומר הרי גיטך וכתובתך ורפאי עצמך, אך הריא"ז כתב להיפוך וז"ל האשה שלקתה הבעל חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ואינו רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה רשאי עכ"ל, משמע להדיא דאף ביש לה קצבה דעלה קאי, אך בירורן של דברים כמ"ש בשטמ"ק בשם הרמ"ה בטעם החילוק שבין רפואה לפדי' דפדי' אם רוצה הבעל לתת כל הדמים שרצו