אבני נזר אבן העזר תמח

שלא נכתבה דליכא כתובה באירוסין אלא מתנאי ב"ד כמ"ש בתוס' לקמן (מ"ד) ד"ה והלכתא, הרי הכתובה דרבנן ואזלינן בתר גוביינא לקולא ואין הכתובה של אבי' וממילא היא שלה, ודוק היטב: סימן שט א) (דף מ"ה ע"ב) בגמ' אימור דשמעינן לי' לר"ש כו' דאזיל בתר ידיעה ולא אזיל בתר חטאה מי שמעת לי', ופירשו רמב"ן ורא"ה זללה"ה דשאני בהא דר"ש דחיובי' תלי בידיעה ובחטאה משא"כ בחיוב מיתה דכולי חיובא בשעתא דזנאי: ב) וקשיא לי דהא ר"ש ס"ל פ"ה דכריתות חתיכה אחת של חלב ואחת של שומן זה אכל אחת וזה אחת שניהם מביאים חטאת אחת, הרי דס"ל דמתכפר בלא ידיעה, ואי משום דכל זמן שלא נודע לו אי אפשר שיביא חטאת, הכא נמי כל זמן שלא נגמר דינו אי אפשר להורגו, ואין לומר דכיון שנודע לעדים שזינתה חל החיוב על העדים להעיד כדי לסוקלו, משא"כ בחטאת שלא נודע לשום אדם, ואפי' נודע לאחר אין מוטל על האחר חיוב חטאת שלו, משא"כ בחיוב מיתה שהחיוב מוטל על העדים להעיד, ליתא, דמצוות סקילה אינו חל רק בשעת גמר דין, אבל קודם לכן אין החיוב עדות רק לקיים ובערת הרע מקרבך, וזה באיזו מיתה שהיא, דהכי אמרינן בפרק שילוח הקן (ק"מ) דצריך קרא דטהורות למעוטי עוף שהרג את הנפש ופריך ולמאי אי לשילוח הא בעי לאתויי לבי דינא ולקיומי ובערת הרע מקרבך אלא לשחיטה, הרי דאף דדינו בסקילה מ"מ בתחילה קודם שהובא לב"ד אכתי לא רמיא חיובא לסוקלו דווקא ולא חל חיוב סקילה רק בשעת גמר דין ואז כבר אשתני דינא לחנק, ודומה לחטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נודע להן, דאין לומר דשאני קרבן דלא מהנו כלל בלא ידיעה וחייב קרבן מחמת החטא והידיעה, משא"כ בחיוב סקילה שב"ד מחייבין אותו מחמת העבירה לבד, דהא לר"ש אין חיוב חטאת מחמת הידיעה כנ"ל, וצע"ג: סימן שי (דף מ"ז ע"ב) בגמ' האי תנא סבר מזונות מדאורייתא כו' הרמב"ם פסק מזונות וכסות ג"כ דאורייתא כת"ק, וקשיא לי הא פסק כרב הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, וריש פרק הכותב מפורש משום דיכולה לומר אי אפשי בתק"ח מה שהיא תקנתה וטובתה, וכיון דמזונות דאורייתא אינה יכולה לבטל חיוב מזונות, וזכות מעשה ידי' אינו לתקנתה וטובתה שהיא טובתו וצ"ע: סימן שיא א) (דף מ"ח ע"ב) בגמ' ושמואל אמר לירושתה פירש"י שהבעל יורש נדונייתה כו' דמכי מסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נשואין, וק"ל דמה שייך מחילה לענין שיירשנה וירושה לאב הוא דשב"ל, ועוד כמה קושיות: ב) ונראה דבמכוון פירש"י נדונייתה דהנה לעיל (מ"ז) ר' נתן ס"ל בעל יורש נדונייתה מן אירוסין ופירש הר"ן דאף דארוסה אין בעל יורשה מ"מ הרי הקנה חמיו ואשתו הנדוניא אליו והוא אינו מחוייב להחזיר רק אם מת או גירש וע"כ אמרינן בהחובל דאף למאן דלית לי' תקנת אושא בנכסי צאן ברזל אינה יכולה למכור אם מתה אח"כ] וחכמים לא פליגו אלא משום דלא הקנה אליו רק על מנת לכונסה, והנה במסירה אף את"ל דבעל יורשה מ"מ צ"ל דנתקיים התנאי במסירה לבד וז"ש רש"י אחולי אחיל אב שמחל הנדונייא] דאל"כ הרי הנדוניא עדיין של אב, וכיון דצ"ל שהקנה הנדוניא שוב א"צ לומר כלל שיורשה בנדוניא רק כמו ארוסה לר"נ משום דהנדוניא שלו כנ"ל, וא"כ אין ללמוד כלל ממה שיורש הנדוניא שיורש גם נכסי מלוג כיון דבנדוניא א"צ כלל תורת ירושה, וירושה לא מעלה ולא מוריד בנדוניא שנתן אבי', דממנ"פ אם לא הקנה לא מהני ירושה ואם הקנה א"צ לירושה: ) ג) ונראה ראי' לפירש"י לירושתה היינו לנדוניא, מהא דמקשה הש"ס לריש לקיש דאמר לכתובתה מה היא דאי מתה ירית לה בעל היינו דשמואל, ואי לשמואל יורש גם נכסי מלוג, א"כ ר"ל דאמר יורש כתובתה דהיינו נדונייתה לאו היינו דשמואל, דמהא דיורש נדונייתה הא אין ללמוד כלל שיורש נכסי מלוג כנ"ל, אלא ודאי כפירש"י דגם לשמואל אינו יורש נכסי מלוג, ותמיהני שדין זה לא נתבאר בפוסקים, והוא ברור ומוכרח לפענ"ד: סימן שיב א (דף מ"ט) בגמ' הרי שמסר האב לשלוחי הבעל כו' אין האב יכול להפר, וכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל דבמסירה יצאה מרשות אב ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל, ולפי זה גם הבעל בשותפות אב אין יכולין להפר, וכן כתב הטור, וכ"כ הריטב"א בנדרים בפירוש הלכות הרמב"ן, אך דברים אלו צריכין ביאור דכיון דבעל לא קנאה איך יצאה מרשות האב, ואם מקנה חפץ לחבירו ומקבל לא קנה לא יצא מרשות נותן, ואפי' לריש לקיש דאמר בכריתות (כ"ד.) באמר המקבל אי אפשי בה כל הקודם זכה זה בממון דשייך בה הפקר, ועוד ק"ל דא"כ קטנה שמסרה האב לשלוחי הבעל מי יכניסה לחופה כיון שיצאה מרשות אב ופסק כחו ומסירה שלו לא מהני על אחר שפסק כחו כמו שאין מתנה לאחר מיתה דכיון שמת פקע רשותי', וה"נ כיון שיצאה מרשותו, והיא עצמה אין לה דעת: ב) אשר ע"כ נראה כעין מה שכתב מהרי"ט בקידושי יעוד אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה דאמר מעות ראשונות לאו לקידושין דרשות זה שהי' לאב שיוכל לקדשה לאחר בע"כ של בתו זכות זה נתרוקן לאדון שיוכל לקדשה בע"כ של אב ושל בתו, ה"נ במסירה זו לענין חופה שהבעל מכניסה לחופה בע"כ של אב ושל בת, וזה חשוב יציאה מרשות אב שהבעל יוכל לכונסה בע"כ, ולרשות בעל מ"מ לא נכנסה שעדיין לא כנסה: ג) ולפי זה נראה דנדרים שנדרה לאחר מסירה יכול הבעל להפר לאחר שהכניסה לחופה, כיון דטעם הפרת בעל משום דכל הנודרת על דעת בעלה