אבני נזר אבן העזר תמא

ו) ותדע דהא אפי' לר' נחוניא קאמר הגמ' במס' מגילה דאפשר דאית לי' דכשלקה נפטר, הרי דס"ל דחייבי כריתות בכלל מלקות, ואף דלית לי' דרע"ק דסבירא לי' בכל מקום כרת פוטר מממון ולא אמרינן כיון שבידו לעשות תשובה אינו פוטר, או משום דאינו רשעה המסורה לב"ד אינו פוטר, מ"מ בני מלקות הם, ע"כ משום דכשלקה נפטר, וא"כ אי אית לי' דרע"ק דכשלקה נפטר למה לי' האי טעמא: ז) אך לפמ"ש ניחא, דווקא לר"נ בן הקנה דס"ל לוקה ומשלם וחייבי כריתות שוגגין אינו פוטר ממלקות כיון שנפטר דומה לשוגגין אבל רע"ק לית לי' לוקה ומשלם, *) וחייבי מיתות שוגגין פוטר ממלקות דגמר ממלקות שוגגין שפוטר בממון, ע"כ אף שילקה דומה לחייבי כריתות שוגגין, ע"כ צריך רע"ק טעמא דשאם עשה תשובה: **(הגהה ומזה ראי' לשיטת ריצבא שבתוס' (ל"ב.) בד"ה דאין דאף רע"ק דאית לי' עדים זוממין קנסא אית לי' אינו לוקה ומשלם וכן שיטת הרמב"ם דפסק עדים זוממין קנסא ופסק אינו לוקה ומשלם:**( ח) ובהכי ניחא דר' יוחנן אמר חלוקין עליו חביריו על רחב"ג בלי שום ראי', ולכאורה מנ"ל, אך להנ"ל ניחא דר' יוחנן לשיטתו חייבי כריתות שוגגין אינו פוטר ממלקות, א"כ מוכח מדרע"ק דלית לי' דר' חנניא בן גמליאל, דאל"כ למה לי' טעמא דשאם עשה תשובה תיפוק לי' דכשילקה יפטור מכרת והו"ל חייבי כריתות שוגגין שאינו פוטר ממלקות ודו"ק: ט) אך רבא לשיטתי' דפירש טעמא דר"ל, ע"כ הביא ראי' אחרת ממתני' דמגילה, וברש"י לקמן עמוד ב' ד"ה ואי כר' נחוניא שפירש דע"כ ר"נ אית לי' כר"מ דאמר לוקה ומשלם מדאמר יוהכ"פ כשבת, יוהכ"פ הוא דפטר מתשלומין ומשום כרת דבי' מגז"ש דאסון, אבל משום לאו ומלקות דאית בי' לא פטר (ולכאורה צריך להבין הא משכחת לה דלא התרו בו ע"כ פטר רק משום כרת, אך לק"מ דהא הסוגיא לריש לקיש דלר' יוחנן לא קשה לרבה דקאמר הניחא אי סבר כר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר, ולריש לקיש מוכח לר' נחוניא דלוקה ומשלם] ובתוס' כתבו דר' נחוניא ע"כ ס"ל או כר"מ או כר' יצחק דחייבי כריתות אינו בכלל מלקות ארבעים, וקשה לרש"י דר' נחוניא ע"כ כר"מ: י) ונראה ליישב פירש"י דהא ר' יצחק מקרא יליף דלמה יצאת כרת באחותו הלא בכלל שאר חייבי כריתות הוא לדונו בכרת ולא במלקות ורבנן כרת באחותו למה לי לחלק, [כן הוא במכות (כ"ג:)] ולר' נחוניא ע"כ ס"ל כרבנן דאחותו לחלק דאי לכדר' יצחק כיון דס"ל חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד בלאו הכי פטור ממלקות דכרת פוטרו, ואין לומר כיון שאם ילקה יפטור מכרת אין כאן שתי רשעיות, ליתא דמ"מ דינו כחייבי מיתות שוגגין ואנן אליבא דריש לקיש קיימינן דחייבי מיתות שוגגין פוטר ממלקות, ואף דבמגילה מוקי מתני' דאין בין כר' יצחק אף דמתני' דאין בין כר' נחוניא, לא קשה, דאליבא דאמת דר' נחוניא כר"מ דלוקה ומשלם וכדי רשעתו למיתה ומלקות לחוד ואין לימוד על חייבי מיתות שוגגין שיפטור ממלקות ע"כ שפיר אצטריך אחותו לדונו בכרת ולא במלקות, דאל"כ הוה אמינא שילקה ושוב אין הכרת פוטרו כיון שנפטר מזה והוי כחייבי מיתות שוגגין כמ"ש רש"י במחתרת וחייבי מיתות שוגגין לא פטר ממלקות, וכל זה אליבא דאמת דר' נחוניא כר"מ איכא למימר דס"ל נמי כר' יצחק אבל אם לא ס"ל דר"מ ע"כ לית לי' דר' יצחק וקשה למה לי משום כרת תיפוק לי' דמלקות פוטרו, ומוכח דאית לי' דר"מ ומיושב פירש"י: סימן רצד א) (שם ע"ב) בגמ' ואי כר' נחוניא קשיא אחותו, הקשה הרשב"א והרא"ש בתוספותיו דבשמעתא דהאוכל תרומת חמץ משמע דחייבי כריתות שוגגין אינו פוטר התוס' ס"ל להיפוך והתם הטעם משום דתשלומי תרומה כפרה, ובתוספות הרא"ש גופי' ביבמות (צ"ט) כתב כן, וחזרה יש בדברי הרא"ש] ולוקי מתני' ששגג בכרת: ב) ולפענ"ד י"ל לפמ"ש התוס' ר"פ האשה' רבה שאין העדים יכולין לידע בירור הדברים שהי' שוגג א"כ מנא ידעינן שנחייבו קנס מספק, ואם עפ"י עצמו הוי מודה בקנס, ועיין תשו' הרשב"א ח"ג סי' ק"י בגנב שהחזיר הגניבה קודם שהעידו עליו בב"ד פטור דאשר ירשיעון אלקים כתיב, ומ"מ אם אינו טוען שהחזיר לא חשוב מודה בקנס במה שהי' יכול לפטור עצמו, כיון שא"צ להודאתו ובשתיקתו אנו מחייבין אותו עפ"י העדים, והיינו דבסתמא כל שלא טען אין חוששין שהחזיר הגניבה, אבל אם היינו חוששין שהחזיר וצריכין להודאתו שלא החזיר אף שהחיוב שנתחייב עליו קנס ידוע עפ"י עדים רק שצריכין להודאתו שלא נפטר מ"מ חשוב מודה בקנס, ה"נ אף שא"צ להודאתו רק שלא יפטור משום קלב"מ חשוב מודה בקנס ודוק היטב, אך בדברי התוס' ר"פ האשה רבה יש מקום עיון גדול ואכ"מ: סימן רצה א) (שם) בתוד"ה הממאנת ונראה לר"י דה"פ כו' איגלאי מילתא כו' עיי"ש מבואר דאם מיאנה עוקרת הקידושין למפרע, וקשה דהא ביבמות י"ג) דאף למ"ד דאינה ממאנת ביבם מ"מ אחר שייבמה אם מיאנה בו יוצאת לשוק בלא חליצה, ולהנ"ל קשה דכיון דעוקרת היבום למפרע לא נפקע הזיקה, וצריך לחלק דכשמיאנה בבעל אגלאי מילתא דקידושי טעות הי' אבל ביבום דבע"כ קונה אותה אינה עוקרת אלא מכאן ולהבא, וכן נראה מנוסח גט מיאון, עיין ברמב"ם ובטור שאמה ואחי' פיתו אותה לקבל הקידושין, ולכאורה דברים אלו אך למותר אלא ודאי כדכתיבנא: ב) ובזה נראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בקטנה וחרשת דאם כנס החרשת מלמדין הקטנה שתמאן וחרשת מוציא בגט והקשה עליו הרשב"א ז"ל דכיון דמיאנה הקטנה אמאי מונצא החרשת ומ"ש מגדולה וקטנה דאם כנס הקטנה מלמדין אותה שתמאן ומייבם הגדולה, ולהנ"ל ניחא דכיון דאינו עוקר אלא מכאן ולהבא הו"ל בונה שני בתים אלא שיכולה לעקור קידושין הראשונים דהא קי"ל כעולא: