אבני נזר אבן העזר תלב

דלמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה אי אפשר להביא אשם בספק על תנאי] ע"כ אינו מחלק גם בין המעשים: כד) העולה מזה דר' יוחנן סובר הזיד בספק חלב ונמצא חלב ודאי חייב חטאת, ור"ל פוטר, ונראה לי דאזלי בזה לטעמייהו דפליגו בפרק כלל גדול ר' יוחנן סובר שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב חטאת ור"ל סובר עד שישגוג בלאו עיי"ש, והנה בתוס' יבמות (פ') בד"ה נעשה דהזיד בספק לאו ונמצא ודאי איסור חייב מלקות ולא חשוב התראת ספק עיי"ש, ובסוף פרק קמא דכתובות בזרק אבן לגוי דקאמר א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, הרי דכיון דנתכוין לספק אף שנמצא שהרג ישראל פטור, וקשיין אהדדי, אך רש"י ז"ל יישב זה במה שפירש ספק נפשות להקל דכתיב והצילו העדה, והיינו דווקא במיתה, אבל במלקות דלא כתיב והצילו העדה (ותדע דלא בעינן במלקות ב"ד של כ"ג שיהי' עדה שופטת ועדה מצלת] ע"כ כיון שנמצא אח"כ ודאי איסור חייב מלקות: כה) העולה מזה דמזיד לספק איסור חשוב מזיד למלקות ולא למיתה, ונראה דה"ה לכרת דלא הוי מזיד, ואם הזיד בספק כרת ובאמת הי' ודאי אין עונשים אותו כרת מן השמים וכ"כ התוי"ט בשיטת הרמב"ם והר"ש פ"ב דביכורים משנה יוד, דלא כהכ"מ פ"ט מהלכות.. הלכה י"ג דהא דיני שמים הם יותר לפנים משורת הדין מדין ב"ד של מטה כמ"ש רש"י בע"ז (ד':) בד"ה דין דלא כתיב בי' אמת עיי"ש. וא"כ בהזיד בספק חלב הרי הזיד בלאו, דלענין עונש לאו דהיינו מלקות חשוב מזיד ושגג בכרת דלענין כרת לא חשוב מזיד כנ"ל, וע"כ ר' יוחנן דאמר בפרק כלל גדול שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב חטאת, ה"נ הזיד בספק חלב כיון דלא הוי מזיד רק ללאו חייב חטאת, ור"ל לטעמי' בפרק כלל גדול דאמר הזיד בלאו אעפ"י ששגג בכרת פטור ע"כ הזיד בספק נמי פטור, וע"כ ידיעת ספק מחלקת לחטאות, וכיון דקי"ל כר' יוחנן, קם דינא דהזיד בספק איסור ונמצא ודאי חייב חטאת: כו) מעתה חובה עלינו ליישב הא דריטב"א שבועות והא דכריתות, ונראה דאדרבה מריטב"א מוכח כדברינו, דהריטב"א לא אמר דמזיד הוא אלא דקרוב למזיד והא ריש פ"ב דמכות אומר מותר קרוב למזיד ופטור מגלות, והקשו התוס' והריטב"א דהא בחטאת אומר מותר חייב, ותירץ הריטב"א דשאני גלות דכתיב בשגגה טובא וכתיב נמי בלא ראות בבלי דעת משמע שהי' שוגג גמור, והנה מבואר דבחטאת דלא כתיב בשגגה טובא קרוב למזיד חייב, וקשה על הריטב"א בשבועות שכתב דכיון דידע הי' לו לישאל וקרוב למזיד הוא הלא קרוב למזיד חייב: כז) אך ברורן של דברים דשניא דין טומאת מקדש וקדשיו משאר חייבי חטאות, דבכל חייבי חטאות החיוב הוא בשידע מה הוא עושה אלא שטעה בדין כגון ששגג שלא ידע שזה מלאכה ולא ידע שחלב כליות אסור, אבל בטעה במציאות מתעסק מקרי כמ"ש התוס' כריתות (י"ט בד"ה דהא, ובטומאת מקדש וקדשיו נהפוך הוא שהחיוב רק בשלא ידע שהוא טמא או שזה מקדש, אבל בשידע שהוא טמא וזה מקדש אלא שאומר מותר לא מצינו שחייב ונראה שפטור, דלא מצינו חיוב רק בהעלם טומאה והעלם מקדש דיליף מונעלם ונעלם תרי זימני. ואומר מותר לא נוכל ללמוד מהני שקרוב למזיד הוא ודומה לחייבי גלות שהחיוב בשלא נתכוין להרגו ולא כחייבי חטאות שהחיוב בשידע המעשה ואומר מותר, ובאומר מותר פטור מגלות, דלא דמי לחיוב גלות דמיירי בתורה שלא נתכוין להרגו, ה"נ בטומאת מקדש כיון שהחיוב שבתורה בלא ידע כלל שטמא ששוגג גמור לא נוכל ללמוד מזה אומר מותר דקרוב למזיד, וע"כ כתב הריטב"א במספקא לי' ג"כ פטור משום קרוב למזיד כמו אומר מותר, אבל בשאר חייבי חטאות דאומר מותר אף דקרוב למזיד חייב ה"ה במספקא לי' אף דקרוב למזיד חייב, ואדרבה מריטב"א ז"ל ראי' דחייב כיון דלא פטר לי' משום מזיד רק משום קרוב למזיד והרי בכל חייבי חטאות קרוב למזיד חייב דאומר מותר קרוב למזיד חייב. ואף בטומאת מקדש לא פטר רק משום שהי' יכול לישאל בנקל דזיל קרי בי רב הוא והי' קרוב למזיד על ודאי איסור: כח) מעתה נשוב לההיא דכריתות באכל ראשונה במזיד שני' בשוגג דפטור, והקשינו דיתחייב חטאת ממנ"פ כיון שלא הי' מזיד רק על ספק איסור, ונראה ליישב דהנה בחולין (ה') ר"ש אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, פירש"י אשר לא תעשינה וסמיך לי' או הודע אליו, דמשמע אשר לא תעשינה אם הי' יודע שהוא אסור, והנה מקרא דאו הודע היינו שיתוודע לו חטאו, וע"כ בעינן שיהי' שב מחמת אותה ידיעה שאם הי' יודע אז אותה ידיעה שהוא יודע עתה לא הי' עושה, דהא שב מידיעתו מאו הודע נפקא ואו הודע על ידיעתו של עכשיו קאי, וע"כ אין כאן ממנ"פ דאם חתיכה ראשונה שאכל במזיד חלב הי' לאו שב מידיעתו של עכשיו הוא על אותה חתיכה, דאינו יודע עכשיו על אותה חתיכה יותר ממה שהי' יודע אז, וכל זה בשעדיין ספק היא לו, אבל בשנודע לו שהי' ודאי איסור שפיר הוי שב מידיעתו, שאם הי' יודע שוודאי איסור לא הי' אוכל: כט) ולפי זה הזיד בספק חלב אינו מביא אשם תלוי אף שאם יתוודע לו שוודאי חלב יביא חטאת מ"מ לאו שב מידיעתו הוא דבאשם תלוי נמי ידיעה בעי ידיעת ספק. שהרי כתב הרמב"ם דבאשם תלוי נמי מחלק ידיעה שלאחר המעשים בנודע לו וחזר ונודע לו, ואם לא הי' בעי ידיעה לא הי' מחלק כנ"ל בשמעתא דכלל גדול, וכן מוכח מיני' ובי' דאי אמרת הזיד בספק מביא אשם תלוי א"כ איך מחלק ידיעת ספק שבין המעשים, דאין לומר משום דשני שגגות הם דהא אמרת אפי' מזיד בספק חשוב שוגג גם לענין אשם תלוי וא"כ חד שגגה הוא, וע"כ לומר משום דידיעה גורמת כפרה, הא קמן דבעי ידיעה, וכיון דבעי ידיעה שוב בעינן שב מידיעתו מחמת ידיעה זו וכשהזיד בספק לאו שב מידיעתו: ל) שוב מצאתי כן מפורש בתוס' ריש פרק ספק אכל דבהזיד בספק פטור משום דלאו שב מידיעתו וכללו בקיצור דבריהם כל מה שכתבנו, ומוכח מדבריהם ג"כ דהזיד בספק ונמצא ודאי חייב חטאת דשוגג מקרי, דאל"כ לא הי' צריכין לטעם זה וכן היא בירושלמי רפ"ו דתרומות: לא) ולפי זה בהזיד בספק זר שאכל תרומה שפיר חייב להפריש קרן וחומש מספק אף לפי מה שהוכחנו דבמזיד בספק אינו מביא אשם תלוי הרי הטעם כמ"ש התוס' משום דלא שב מידיעתו של עכשיו, והתינח בקרבן דבעי ידיעה, אבל בתרומה שדעת התוס'