אבני נזר אבן העזר תלג

והרא"ש דלא בעי ידיעה כלל שחטא, לא שייך לומר כן, ואף במזיד מפריש קרן וחומש מספק, וכמו שהוכחנו מהתוס' בתחילת דברינו: לב) בעיקר התירוץ של התוס' דתרומה דכפרה לא שייך קים לי' בדרבה מיני' אבל במעילה הקרן שמשלם אינו כפרה רק ממון שגזל הקדש, והר"ש בתרומות גמגם בזה דמנ"ל הא דתשלומי תרומה כפרה ותשלומי הקדש אינו כפרה: לג) לפענ"ד נראה דוודאי חומש דתרומה לכפרה, כמפורש בשבת פרק כלל גדול דחומש במקום קרבן, וכן בהקדש החומש עם הקרבן לכפרה באים כמ"ש הרמב"ם באשם גזילות, אך הקרן בזה ובזה אינם כפרה רק שאינו מתכפר עד שישיב בתחילה הקרן והביא אשמו עד שלא הביא מעילתו או גזילו לא יצא, וכן בתרומה כל זמן שלא שילם הקרן לא שייך חומש, וע"כ במעילה כיון דקרן אינו לכפרה רק שצריך לפרוע תחילה ואח"כ יוכל להתכפר באשם, וכיון דעל הפרעון קלב"מ ואף אם יפרע יהי' מתנה ואף שחייב לצי"ש הלא כתבו התוס' סנהדרין (ע"ב.) דכשחשב שחייב בידי אדם אסור האחר לקבלו הרי דאינו חיוב גמור] והוי כהביא אשמו עד שלא יביא מעילתו, דאי אפשר להביא האשם בלי תשלומי קרן, אבל תרומה נהי דתשלומי קרן לאו לכפרה, מ"מ לא שייך בי' קלב"מ אם אכל תרומת עצמו דתרומה ממון הדיוט ואינו מוציא ממון מרשותו, ומצוה בעלמא היא, וע"כ אפי' אכל תרומת אחר מ"מ הפרשה מצוה בעלמא, שהרי אפילו אכל תרומת עצמו חייב להפריש ולא שייך בי' קלב"מ, אבל בהקדש ההפרשה הוא הוצאת ממון מרשותו וחשוב ממונא וכמ"ש הרמב"ן בהא דאין ע"א נאמן לומר מעות אלו של הקדש ומע"ש דהוי איסורא דאית בי' ממונא: לד) תוכן החילוק דבהקדש השבת הקרן הוא הוצאת ממון מרשותו לרשות הקדש, משא"כ השבת תרומה מה שנעשה תרומה ומה שמשיבו לבעלים שאכל שני ענינים הם ולצורך כפרה אינו מעכב רק החולין שנעשין תרומה וזה אינו הוצאת ממון רק זאת ממילא לאחר הפרשה שייך התרומה לבעלים: לה) אך מ"ש בריש הדיבור בשיטת התוס' דנתינה מעכבת כיון דחייב לצי"ש ליתא לפמ"ש בטעם דלא מעל משום דאין אשם בלא השבת הקרן ואי אפשר משום דקלב"מ, הרי דאין כאן חיוב השבה כלל, וצ"ל טעם אחר במה שמחוייב להשיב התרומה לבעליו, דכיון שהפרישו ממילא שייך לבעלים, ובשם הגאון זצ"ל מטשעכנאווי שמעתי שאמר דתרומה שייך לכהן, וכ"ת למה מחזירו לבעליו יתננו למי שירצה, ליתא דכיון שבין כך ובין כך לא ישאר אצלו וטובת הנאה אינו ממון לא שייך קלב"מ דאין זה חיוב כלל מה שצריך ליתן לבעליו דווקא: סימן רפ א) (שם) בתוד"ה ואי דלא מצי לאהדורי, וריצב"א מפרש כשיטת רש"י דכשתוחב לו מרצונו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין, ק"ל למה שפירש"י בחצר דגנב דלא מחייב אלא אם כן נעל בפניו דעשה מעשה והכא לא עביד מידי וצ"ל דמה שלא החזירה חשוב מעשה כמו בפ"ק דקידושין (י"ג.) בכנסי סלע זה בפקדון דקאמר הש"ס מי דמי התם סברא אי שדינא ומתברי מחייבנא באחריותייהו והקשה הרשב"א ז"ל ותימא לא , וי"ל דלא איכפת לה כיון דלא מידי עבדא דמוכח דניחא לה עכ"ל, הרי דבשתיקה דלאחר מתן מעות דבתורת קידושין יהבינהו ניהלה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו חשוב מעשה במה שלא השליכה, ולא דמי לחצירה דלאו בגופה, משא"כ דבר המונח בידו או בפיו שפיר חשוב מעשה: סימן רפא א) (שם) בתוד"ה לא צריכא דמצי לאהדורה ע"י הדחק הקשו על פירש"י דאי נמי אהדרה ממאסא א"כ ממנ"פ אי אינו שוה כלום אם יהדרנו הוי כזה נהנה וזה לא חסר ואם שוה קצת שוב נימא מדלא אהדרה קני': ב) ונראה דהנה בשטמ"ק סוף המפקיד הקשה אמאי גזלן משלם כשעת הגזילה אף אם נתייקר ושואל משלם כשעת שבורה ומתה ותירץ דבשואל קיימא ברשות בעלים עד ששבורה ומתה אבל בגזילה שעת גזילה הוי כשבורה ומתה כיון דנפקא מרשותו, ולפי זה נראה דאם גזל אחר מן הגזלן דהשני פטור מן האונסין דשעת גזילה דידה הוי כשעת שבורה ומתה דגזלן, דהא בשעת גזילה כבר נפקא מרשותו, ודווקא היכי דהזיקה בידים חייב ולפי זה יקשה בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה נעשה האחר גזלן, ושוב לא יתחייב האוכל משום גזילה, וצ"ל דלזה רמז רש"י ז"ל שהראשון לא נתחייב לכהן כלום, והיינו שכיון שהראשון לא לקחו על מנת ליקחו לעצמו וגם לא להזיק דאף לאחר שהניחו לתוך פיו לא נתקלקל כלל אבל בהניחה לתוך בית הבליעה ונתקלקל קצת נעשה הראשון גזלן ושוב אינו חייב השני משום גזילה כנ"ל: סימן רפב א) (שם) תוד"ה רב אשי בא"ד [ל"א.] ונראה לר"ת דווקא גבי הזמה כו' ונראה לפענ"ד. להטעים הדברים, דהא ודאי מיתה לשמים וממון לאדם אמרינן בי' קלב"מ כמ"ש לעיל, וע"כ אפי' רצח אדם חשוב מיתה לשמים דאיסור לא תרצח לשמים הוא כמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה וז"ל בפסוק לא תרצח אמר הנה צויתיך להודות שאני בורא הכל בלב ובמעשה כו' א"כ השמר לך פן תחבול מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי להודות לי בכל אלה, וע"כ הוי מיתה לשמים, ודווקא בהזמה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו דייקא הוי ממון לזה ונפשות לזה, ותירץ ריב"א אינו מובן לי כלל דאטו אנן בתר מי שיוכל להרגו אזלינן דא"כ לא משכחת מיתה לזה דסוף סוף הב"ד מחייבים הכל רק למי נתחייב וברודף גם כן לא נתחייב אלא למי שרדף אחריו וה' יאיר עיני: סימן רפג א) (דף ל"ב ע"א) תוד"ה דאין לוקה ומשלם תימה דבפ"ק דמכות משמע