אבני נזר אבן העזר תכח

שמא טריפה והוי שחיטה שאינה ראוי' דפטור לר"ש ואין הולכין בממון אחר הרוב, אלא ודאי כיון דמחמת רוב מותרת באכילה חשוב שחיטה הראוי' אף דאם טריפה פטור מארבעה וחמשה, ה"נ אף דאם שפחה פטור מ"מ כיון דמשום רוב בת קידושין היא חייב: ב) בא"ד ואפי' לרב אי דאזיל איהו לגבה הו"ל קבוע כו' ולמ"ש התוס' נזיר (י"ב.) דאפי' באדם כל שאין איסור ניכר בפני עצמו לא אמרינן קבוע מה"ת לק"מ, ואף דמדרבנן חשוב קבוע לא פטרינן לי' מקנס כמו בשניות דפריך לקמן (ל"ו כיון דמדאורייחא חזיא לי' אמאי אין להו קנס, אך בתוס' סנהדרין (פ"א.) בנתערבו נסקלין בנשרפין דלא אזלינן בתר רוב להחמיר כתבו הטעם משום דהוה קבוע מדאורייתא משמע דבאדם אפי' אינו ניכר הוה קבוע, ואפשר דלא שייך ביטול להחמיר כמ"ש הר"ן בע"ז דהיתר לא בטיל ושוב הוי קבוע, וכמ"ש הר"ן פרק גיד הנשה דכל תערובות היכי דלא בטיל הוה קבוע, וכ"כ התוס' במנחות (ס"ג.) בנבילה בטילה בשחיטה עיי"ש, אבל בנ"ד שפיר בטיל השפחות וממילא ישראלית כמו שפחת גר שמת הגר כיון שבטל צד עבדות ממילא ישראלית היא, וכן גופו של גט שיחרור אין לי עסק בך וכתב הר"ן ז"ל הטעם דאף בקנין לא מהני כיון שמסלק הרשות שיש לו עלי' ממילא בת חורין היא ודו"ק: ג) בא"ד אבל קשה ליתני מחזיר גרושתו משנשאת כו' ולדעת הרמב"ם פי"א מהלכות נערה בתולה הלכה ט' דבתולה נשואה אין לה קנס לק"מ: ד) בא"ד ועו"ק דליתני יבמה לשוק כו' ולמ"ש שיר' סוף פרק החולץ בד"ה הכל מודים בטעם דאין ממזר מיבמה לשוק אף דאין קידושין תופסין ביבמה משום דדמי לעבד ונכרי כיון דאין בה תפיסת קידושין לשום אדם, ויבם נמי ביאה הוא דאית לי' בה ולא קידושין, א"כ דומה לשפחה דאין לה קנס דמפורש בירושלמי משום דאין לה קידושין לשום אדם: סימן רעד א) (שם) בתוד"ה ועל אשת אחיו, ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עלי' עד שלא בגרה ובגרה, ק"ל דמה בכך שבשעת ביאה היתה של אבי' הלא הוא מחל לעצמו, וממנ"פ אם דידי' אם דידה הלא הי' מרצון שניהם ושניהם מחלו, וצ"ל דדומה להא דאמרי' בב"ב (ד"נ.) איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום, ופירשב"ם אפי' מכרו שניהם יחד לא מהני עיי"ש, ה"נ לא חשוב דאב שהרי אם תבגר קודם העמדה בדין יהי' שלה ושלה ודאי לא הוי שאם יעמוד בדין יהי' של אב ע"כ אף מחילת שניהם לא מהני, ועיין בזה: סימן ערה א) (שם ע"ב) בתוס' ישנים ד"ה מאי בינייהו תימה אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שזינתה שלא כדרכה וגירשה כו' נראה ליישב לפמ"ש הריטב"א קידושין בהא דבעל לדברי הכל עושה אותה בעילה שלא כדרכה, דהיינו כשקונה אותה בביאה שלא כדרכה מיגו דמהני ביאה זו לקנותה מהני נמי לשוויי בעולה, ה"נ מיגו דמהני לאוסרה על בעלה, ודווקא באו עלי' עשרה אנשים באונס דאינה נאסרת על בעלה ואף דנאסרת לכהונה כולהו נשים לאו לכהונה קיימי, ועוד דכל זמן שהיא תחת בעלה לא חל עלי' איסור לכהונה דאין איסור חל על איסור: סימן רעו א) (דף למד ע"א) בגמ' מאי טעמא דר' נחוניא בן הקנה אמר אביי כו' רבא אמר כו' מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה, ובתוד"ה זר (שם ע"ב] הקשו ממתני' האוכל תרומת חמץ כו' ותירצו כיון דהתשלומין הוא כפרה כו' והדר הקשו מהא דתנן כהנת שנתערב ולדה כו' ותירצו דהכפרה הוא מהפרשה ובהפרשה יוצא ידי כפרה, והנה קשה באמת על מתני' הנ"ל דלמה ישלם הא סגי בהפרשה: ב) וי"ל דהנה בירושלמי פליגי אם הפרשה מקדשתו או הנתינה ופליגי נמי אם יוצא בהפרשה ואיננו מחוייב לתת לאחר, ובספק פטר חמור כ"ע מודים דמפריש והוא לעצמו והקשה הרי"ט אלגזי אמאי לעצמו הא כל כמה דלא מטי ליד כהן אינו יוצא מספק איסור דהנתינה מפקיע את האיסור ותירץ כיון דהנתינה הוא המצוה היכא דהתורה חייבו בנתינה והכא התורה פטרו מטעם ספק הלכך די בהפרשה עכת"ד, ולכאורה בוולד השפחה נמי י"ל כן, אך לא דמי להתם דהתם אפילו את"ל דעדיין לא נפקע שם איסור, מאי הוא, כיון דהפריש, אבל הכא יכול להיות שעדיין חייב לכהן כיון דבהפרשה בעלמא לא פטר אותו, וא"כ חזר הדין דהתורה חייבו ואמאי סגי בהפרשה, אולם הר"ן ז"ל במס' חולין מסיק דאע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא בספק עשה לקולא דהתורה לא חייבו, וא"כ ה"נ גבי וולד נמי התורה לא חייבו לתת לכהן, אבל גבי זר שאכל תרומה חזר הדין דהנתינה הוא עיקר, וא"כ אינו יוצא בהפרשה ומחוייב לשלם לכהן מטעם כפרה ודו"ק: סימן רעז א) (שם) תוד"ה איכא בינייהו בעולה לכה"ג פירש בקונטרס בעולה שלא כדרכה, ותמוה כמו שהוכיחו התוס' בסה"ד מהא דאמר בהבא על יבמתו ולו תהי' לאשה פרט לאלמנה לכה"ג אילימא בכדרכה ת"ל דהו"ל בעולה ופירש"י שם דנעשית בעולה עכשיו וא"כ למה לי' לרש"י לדחוקי דנבעלה כבר: ב) וליישב נראה, דהנה יש להסתפק אם בעולה לכה"ג האיסור גם עלי', דהנה בפרק יש מותרות (פ"ד:) לא יקחו מלמד שגם האשה מוזהרת, וא"כ בבעולה דכתיב יקח י"ל דאין איסור עלי', אך יש להשיב על זה, דשם בגמ' הקשו מדר' יהודה אמר רב נפקא דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני אי מהתם הו"א הנ"מ לאו השוה בכל אבל שאינו שוה בכל לא קמ"ל, וא"כ בבעולה לכה"ג היא מוזהרת כמו כל חייבי עשה כמו כל מ"ע שאין הזמן גרמא דחייבות, מאי אמרת בעולה שאני דאין שוה בכל אלמנה יוכיח