אבני נזר אבן העזר מא

מיתות ויין ילפינן ממכה בהמה שכל שחייב במכה בהמה פוטר מממון במכה אדם, ואי בממון כהאי גווגא פטור לא הי' מקשים כלום, ומוכח דבממון כהאי גוונא חשוב מעשיו, וה"נ חשוב פצוע דכה בידי אדם: יז) אך י"ל דמשונה ענין רוצח ונזקין מאיסורין, דרוצח ונזקין בקל חשוב מעשיו, ותדע דגרמי בנזקין חשוב מעשיו וה"ה ברוצח לשיטת תוס' (ע"ז.) ד"ה בנזקין, ואלו באיסורין גורם מותר ושוכר בשבת לעשות מלאכה מראה עצים ואש להבעיר אם הי' דינו כמו נזקין הי' נקרא מבעיר בעצמו, והטעם פשוט דבנזקין הרי נעשה ההיזק והאדם מת, ע"כ כשרק גורם לזה נחייבנו, אבל באיסורין שהאיסור רק מפאת העושה בעינן מעשה גמור, ע"כ אין ללמוד ממיתה ונזקין לאיסור סירוס,, ומסברא כיון שמחמת מעשיו של תחלה לא הי' נעשה לא חשוב מעשיו: יח) אך נראה דאין לתלות בזה והוכיח סופו על תחילתו שבעת הוסר החוט עכ"פ הי' עומד להיות פצוע דכה, אך י"ל שהא ודאי אם הי' מסירין החוט בתחילת קשירה ודאי הי' מתרפא, ויש לומר שדומה להא דהניח גחלת על לבו ומת פטור שהי' לו להסירה, וכן נאמר בנ"ד שודאי אם הי' מסיר החוט תיכף או אם הי אומר לאביו ולאמו להסירו שהי' מתרפא רק במה שהי' החוט קשור שם זמן רב נעשה הקלקול, וא"כ לא חשיב נעשה הקלקול בידי אדם, דומיא להניח גחלת על לבו ומת או כהא דסנהדרין (ע"ז:) זרק חץ וסמנין בידו או נמצאים סמנין בשוק פטור ולא חשיב שהוא הרגו, ה"נ לא חשיב הוא סרסו ופשיטא שלא חשיב סירס עצמו במה שלא הסיר, והרי בהא דסמנין אפי' הזורק חץ בעצמו פיזר הסימנים אח"כ פטור דגרמא בעלמא הוא, כ"ש זה שלא עשה כלום: יט) ואין לחלק דשאני התם דהחיוב משום הנרצח ואיהו דאפסיד אנפשי', אבל חיוב סירוס אינו משום שעשה רע להמסורס שהרי אפי' המסרס את הכלב חייב מלקות ואף המסרס עצמו, ליתא דהא כתב בשטמ"ק סוף פרק ב' דב"ק בשם ראב"ד בהניח גחלת על לב עבד כפות ורבו שם פטור ממיתה, ואף שחיוב מיתה משום העבד ולא משום הרב, מ"מ כיון שעומד להסירה ע"י הרב, שאין אדם עלול להניח עבדו נשרף ואינו מצילו כשמת לא חשיב מת מכחו ה"נ בזה, ואמת שהנמק"י כתב בזה בפשיטות דחייב [ולא הביא דברי ראב"ד] מ"מ בפצוע דכה יש לנו לילך אחר המיקל: כ) אך דא עקתא שהי' קטן, והנמק"י כתב דהניח גחלת על קטן שאין לו דעת חייב דכשורו דמי ודווקא על לבו של גדול פטור, מ"מ נראה לי דהאי קטן וגדול אינו הגיע לי"ג או לא הגיע רק שיש לו קצת דעת חשיב לענין זה כגדול, וכיוצא בזה מצינו לענין ספק טומאה ברה"י בדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור, דאיתא פרק ג' דטהרות מ"ו חרש שוטה וקטן חשוב אין בהם דעת לישאל, ומפורש סוף פרק ג' דסוכה קטן היודע לישאל ברה"י ספיקו טמא אלמא קטן דמתני' בקטן ביותר [וסוגיא דסוכה נעלם מבעל שב שמעתתא שמעתתא א' פרק ט"ז] ע"כ צריך חקירה לפי דברי אביו אימת הי' אם הגיע לכלל קצת דעת שאין עשוי להניח החוט שם: כא) ולענין אם האב נאמן במה שאמר שהוא בידי אדם בזה יש להסתפק אם איסור פצוע דכה היא כשאר איסורין ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן, וה"נ הספק לפנינו אם בידי שמים אם בידי אדם או דילמא שחשיב דבר שבערוה שהעיקר שאין ע"א נאמן אפי' בלא איתחזק (וראי' מהא דע"א ביבמה ומבואר בסוגיא שם דאי אינו נאמן אפי' אומר מת בעליך ואח"כ מת בנך אינו נאמן אף שאינו מעיד נגד החזקה, ואדרבא בחזקת היתר לשוק קיימא, ואין מקום לשיטה זו כי אם לפירוש בעה"מ שם יע"ש, וכל הראשונים הולקים על פירושו]: כב) והנה בתוס' רי"ד פרק ג' דקודשין כתב וז"ל ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחליצה לפוסלה לכהונה דינו כדבר שבערוה, וראייתו מסוגיא דינאי דבמעיד על אמו שנשבית צריך שנים, ובשב שמעתתא השיג עליו ודחה הראי' מבן גרושה ובן חלוצה דשאני התם דמעיד על איש לפוסלו מן הבטן זה צריך שנים, ואני כתבתי בגליון שדבר אמת בפיו שכן מפורש בירושלמי פ"ח דתרומות אהא דבן גרושה ובן חלוצה פסול משפחה צריך ב"ד, ורוצה לומר שנים מעידין לפני ב"ד, ועוד כתבתי על זה קונטרס מיוחד להוכיח בראיות שחייבי לאוין לא מקרי דבר שבערוה, ובש"ש הביא ראי' ג"כ מרמב"ם שכתב שאם העיד אחד אשה זו גרושה זונה היא ובעל אח"כ לוקה שהוחזקה בע"א, הנה דע"א נאמן ולא חשיב דבר שבערוה, והנה הי' לי משא ומתן בדין זה עם אדוני אבי זצ"ל והוא הביא ראי' מריטב"א פ"ב דכתובות בברייתא דאני וחברתה כו', וכתב ריטב"א דכולה מתניתין איירי שחברתה שותקת וקתני חברתי טמאה אינה נאמנת ואי לא הוי דבר שבערוה הא בשותק באיסורין לכול עלמא נאמן ע"א: כג) וכעת נ"ל דאין מחלוקת בין תוס' רי"ד בין רמב"ם ולכולי עלמא חייבי לאוין לא הוי דבר שבערוה, ומ"מ דברי תוס' רי"ד נכונים דבפרק עשרה יוחסין מבואר דכהן בפסולי כהונה בעל ולא קידש לוקה משום לא יחלל זרעו, ואם אחד אומר על אשה שהיא מפסולי כהונה ואוסרה לכהן אף בביאה לבד משום לא יחלל זרעו הוא כמעיד על הזרע שיוולד שיהי' חללים ופסול משפחה הא צריך עדים, ואפי' מה שאוסרה להנשא לכהן הוא ג"כ משום חילול הזרע, שהרי קידש לבד אינו לוקה [ומותר אף' לכתחילה כמפורש פ"ח דסוטה] לא יקח משום לא יחלל, וא"ת אפי' בלא חילול זרע אסורה לכהן בביאה לבד משום שמחלל אותה ליתא חדא דמ"מ אוסרה ג"כ משום חילול הזרע, ועוד דאף האיסור משום שמחלל אותה הכל משום חילול הזרע, דהא לאיזה ענין יחלל אותה, כהן הנושאה לתרומה הא אסורה ולא תאסר יותר בתרומה מבתחילה רק שמחללה לכהונה ונ"מ ללקות שתים, אבל לתרומה אין נ"מ דחללה לתרומה הא לא כתיב, ומקו"ח אנו למדין אותה ואין עונשין מן הדין, וא"כ לתרומה מחוללת ועומדת רק במה שמחללה לכהונה ללקוח שתים, והרי אם ישאנה כשהיא חללה שוב לא יחלל אותה עוד, וכל האיסור יהי' משום לא יחלל זרעו, נמצא שע"כ עדותו על חילול הזרע דבלא חילול הזרע הי' הכהן מותר לקחתה דאינו מחלל אותה לתרומה דאסורה וקיימא וכן לכהונה. מה אמרת שאח"כ ילקה כהן הנושאה שתים הא בלא חילול הזרע לא הי' איסור כלל בחללה לכהן ודו"ק היטב, ודינא של תוס' רי"ד נכון: כד) ולא קשיא מרמב"ם דרמב"ם ס"ל דאין לאו דלא יחלל בהדיוט וכהן הדיוט שנשא נשים