אבני נזר אבן העזר מ

עפ"י הסוגיא שבת (ק"י:) מנין לסירוס באדם שאסור תלמוד לומר בארצכם לא תעשו פירש"י קרי בי' לא תיעשו, וא"כ אף כרתו כלב הי' איסור אצל המסתרס רק שהי' באונס, והא ודאי גם ממזר אין חילוק דגם אם הדבקיהו גוים באונס כיון דהמעשה מעשה איסור הוי ממזר: ח) אך אכתי קשה דהא קי"ל דבר שאינו מתכוין מותר, וכשלא הי' מתכוון להסתרס לא הי' כאן איסור כלל, י"ל דאין היתר באינו מתכוין רק באיסור מעשה, אבל איסור מסתרס דאינו עושה מעשה, אין נפקא מינה במתכוון, וכיוצא בזה כתב המקור חיים באיסור בל יראה דכתב הטור שאף אם לא ידע שיש לו חמץ בביתו עובר, וכתב המק"ח דאף דדבר שאין מתכוין מותר, זה אינו רק במידי דמעשה: ט) ולכאורה קשה על זה מנזיר חופף ומפספס משום דבר שאין מתכוין מותר, אף דאיסור גם במתגלח, כדאיתא בנזיר (מ"ד) דכתיב לא יעבור לא יעביר לי' אחר, וצ"ל דמ"מ אין איסור במתגלח אלא אם מגלח לי', אבל באינו מתכוון, דלא חשוב מגלח, אינו חייב משום מתגלח אבל הכא אף דכתיב לא תעשו ונאמר ג"כ דאין חיוב אלא אם עושה בו מעשה וזה נראה טעם היתר הנעשה פצוע דכה ע"י רעמים או ברד, דלא נחשב איסור מחמת שמסתרס כיון דהאיסור ילפינן מדכתיב לא תיעשו אין איסור אלא אם נעשה בו מעשה, אבל ע"י רעמים או ברד לאו מעשה היא] י"ל דחשוב מעשה מה שהכלב כרתו בכוונה, דבבהמה נמי שייך מעשה בכוונה, כבמשנה ב"ק (מ"ד.): י) אך אכתי קשה מהכהו קוץ, שכתב הרמב"ם שם דהוא פצוע דכה בידי אדם ואסור דאף שודאי הקוץ לא פרח אליו רק שנכנס קן הקוצים ודחף גופו אל הקוץ, מ"מ הי' שלא במתכוין: יא) אשר ע"כ נראה. דהנה בענין הפלוגתא בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה העלה בספר שושנת העמקים כלל יוד דבגזירה שוה קי"ל ואוקי באתרה ובהיקש קי"ל מינה ומינה, והנה יש לדקדק הלימוד מממזר מאי הוא גז"ש או הקישא, והנה הקישא ממש ודאי ליתא כמפורש בתוס' סוכה (ל"א.) דהיקש הוא בששניהם בפסוק אחד, אך י"ל שהוא סמוכין דמקראות סמוכין זה לזה, וקי"ל כרבנן דדורשין סמוכין דלא כר"י דלא דריש אלא היכי דמוכח או מופנה, האומנם כי בסנהדרין ס"ז: סמכו ענין לו מה שוכב עם בהמה בסקילה כך מכשף בסקילה פירש"י ענין, פרשה, והנה שוכב עם בהמה ומכשף בפרשה אחת, נמצא שאין סמוכין בפצוע דכה עם ממזר שפצוע דכה פרשה בפני עצמו וממזר בפני עצמו וע"כ גזירה שוה הוא: יב) אך כד מעיינינן אי אפשר לומר כן, דא"כ דנתקבלה גז"ש לא יבא לא יבא למה צריכין (בדף ע"ח:) ללמוד ממזר לאחר עשרה דורות מעמוני ומואבי בגז"ש דעשירי עשירי, תיפוק לי' מגז"ש דלא יבא לא יבא, ואין לומר דלא נתקבלה הגזירה שוה רק בפצוע דכה, דליתא דכתב הריטב"א סוכה (י"ג) וז"ל ומוכח בתלמוד בכמה דוכתי בגז"ש דגמירי אינו אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות, וכן משמע שם ד"ה מצוות ובדף י"א: ד"ה לקיחה: יג) אלא ודאי דהיינו סמוכין כיון דשני מקראות סמוכין זה לזה כדברי תוס' סוכה הנ"ל, שוב ראיתי ביש"ש סי' ט' בתוך הדברים וז"ל דהקישא דברייתא כי כוונתו דלמה דקי"ל דלא כר' יהודה ודורשין סמוכין דינו כמו היקש, וא"כ למה שהעלה בספר שושנת העמקים דבהיקש אמרינן דון מינה ומינה דרשינן הכי מה ממזר אפי' ביאתו שלא במתכוון לגמרי כגון נפל מן הגג ונתקע בערוה או סבור להטיח באשתו והטיח בערוה לפירש"י כריתות דזה נקרא מתעסק ודבר שאין מתכוון ומ"מ חייב דמתעסק בעריות חייב והוי ממזר אף פצוע דכה בידי אדם אפי' שלא במתכוון נקרא פצוע דכה, והנה לפי זה נסתר סברת צ"צ דממזר נמי סופו בידי שמים היינו יצירתו, דמ"מ תחילתו בידי אדם באיסור, אבל זה קשירתו הוא תחילתו שלא באיסור דהסירוס הוא האיסור והוא בידי שמים: יד) וראיתי בצ"צ הביא תוספתא דיבמות פרק באחד שעלה לראש הזית ונפל ונפצעה ביצה אחת מביציו ובעל את אשתו ומת ופסלוה מכהונה, ולפי דברי רא"ש ורא"ה בנפל סכין מידו בלא כוונה לא חשוב מעשיו, א"כ מוכח מתוספתא דאף בלא מעשיו כלל נאסר משום פצוע דכה, והנה מדברי רא"ש ודאי אין ראי' שלשיטתו דע"י חולי נקרא בידי אדם אף דליכא מעשה כלל, אך מסקנת הפוסקים דלא כוותי', ומהרא"ה נ"ל שאין ראי' לפי מה שביאר תב"ש שיטתו דנפל סכין מידו אינו רק סילוק כחו שלולא שאוחזו הי' נופל ובמה שמסלק כחו נפל אפי' פתח ידו בכוונה לא חשוב מעשיו וכחו עיי"ש היטב כי טוב טעמו: טו) והנה צריך להבין מש"ס שבת ג': בהושיט ידו מלאה פירות לחוץ דאי שדי לי' אחי לידי חיוב חטאת, ולמה הלא פתיחת ידו הוא רק סילוק כחו, וצ"ל דשאני הכא שהוא הושיט ידו לחוץ ואלמלי הי' פתוחה ידו הי' נופל לארץ והי' הנחה מכחו, רק סגירת ידו מעכבו וכשפותחו ומסלק כח סגירת ידו שוב הוי הנחה מכח הושטת ידו לחוץ, שלא נחשב אח"כ מעשה חדש פתיחת ידו שידיו בעצמותם פתוחים רק כשסוגרם בכוונה אז הם סגורים, נמצא כל זמן שמתכוון לסגור ידיו הוא מבטל מה שהי' ראוי להיות מונח מחמת הושטת ידו לחוץ וחייב ודו"ק היטב, וה"נ אם הי' בראש הזית ממילא ואוחז בידיו שלא יפול ואחר זה סילק ידיו ונפל הי' דומה לנדון הרא"ה ותב"ש הנ"ל, אך עכשיו שבעצמו עלה אם אח"כ לא נשמר לאחוז עצמו שלא יפול חשוב מעשיו מחמת עלי' ולק"מ, העולה מהנ"ל דכשנעשה פצוע דכה שלא ע"י שום מעשה לא הוי פצוע דכה: טז) אך הנה במציאות קלקול יש שני אופנים או שהי' החוט קשור עד שנעשה כל הקלקול, או שהי' קשור עד שנתפת ואח"כ נעשה הקילקול והסתימה והנקב באמצע, והנה באופן זה השני יש שני מציאות או שבשעה שהוסר החוט הי' עומד להיות הקלקול כמו שהי' בסוף או שתחילה הי' עומד להתרפאות ואח"כ נעשה שינוי ונתקלקל, והנה באופן הא' שהחוט הי' קשור עד שנתקלקל היא בידי אדם שהרי הקשירה הי' מכחו, וכן באופן הב' שבשעה שהוסר החוט הי' עומד להחקלקל, הנה הקלקול מכחו, אך גם אם תחילה הי' עומד להתרפאות יש לדמות להא. דמבואר בסנהדרין (ע"ח:) אמדוהו לחיים ומת פטור שהרי יוצא מב"ד זכאי והיינו מדכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, אבל מדינא חשוב שהוא הרגו, וכן בנזקין כהאי גוונא משמע בתוס' שם שחייב שהקשו שיפטור מממון מידי דהוה אחייבי מיתות שוגגין דהא דפטור מן המיתה לא מן הדין כו', והנה חייבי מיתות