אבני נזר אבן העזר תד

הלכות סוטה סימן רלא ב"ה שאלה בליעל אחד בא אל איש אחד והתפאר בפניו איך שזינה עם אשתו, ובא הבעל וסיפר בפני רב אחד ואמר לו שלא להאמינו, ושוב בא לביתו ושאל לאשתו והודית לו איך שבא עלי' באישון לילה בעוד אין הבעל בביתה והיא דרה בעלי' וצעקתה ולא הי' לה מושיע, והבעל ישראל ושואל אם מותרת לו: תשובה א) הנה בסי' קע"ח הובא שני דיעות שבמרדכי באם נתייחדה עם אנשים בדרך ונאנסה והיא בעצמה סיפרה המאורע אם נאמנת משום מיגו, והאוסר סובר דכיון שנתייחדה אבדה המיגו ואסורה, ונראה משני הדיעות דמשום משנה אחרונה דנדרים דעיני' נתנה באחר אין להתירה כיון שהיא בעצמה אומרת שמותרת ולאערומי לא חיישינן: ב) אמנם בנ"ד שלא נתייחדה מדעתה כ"ע מודים דנאמנת משום מיגו, ואף שלכאורה יש לומר קו"ח ומה נתייחדה אבדה המיגו ע"כ הטעם דוודאי ברצון הי' אחרי שנתייחדה מדעתה אף שבדרך הי' וחזקה באונס כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות נערה בתולה, כ"ש בנידון דידן שמודית שהי' בעיר וחזקה ברצון כמ"ש הרמב"ם כדמשמע בקרא ואבדה המיגו, וגם שהמל"מ שם כתב בשם הרא"ש דאם טוענת אנוסה הייתי והוא טוען שפיתה אותה אם הי' בעיר אינה יכולה להשביעו היסת, משמע דחזקה זו עדיפא ממיגו, דמיגו לפטור מהיסת לא מהני ואפילו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו לא מהני לפטור מהיסת דהא כתבו האחרונים שיכול להשביעו היסת לאחר הפרעון ואפילו באמנה וכאן פטור מהיסת ועל כרחין דחזקה זו אלים טובא ולא מהני מיגו כנגדה: ג) מכל מקום הא כתב הרמב"ן שדיבר הכתוב בהוה והכל תלוי באם יש מושיעים, ובאישון לילה ודרה יחידה בעלי' הרי לא הי' לה מושיעים, ושפיר נאמנת משום מיגו: ד) אך יש לעיין דאם התי' אומרת שלא זינה עמה היתה מכחישתו ומיגו כי האי אפשר דלא אמרינן, ואברא, דבפרק חזקת הבתים בנסכא דר' אבא לא נחשב מיגו דהעזה אלא משום דהי' צריך לישבע נגד העד ועי' בתוס' שבועות (ל"ב): ה) אך ראיתי להתומים בכללי מיגו שכתב על תשו' הרא"ש בענין שטר קנין שהי' צריך להכחיש עדים וכמו דלא אמרינן מיגו להכחיש הקול, ומזה למדו אחרונים דמיגו להכחיש עדים פסולים לא אמרינן, ובתומים הביא דברי הרא"ה על כתובות ג"כ כזה, ואולם התומים הקשה על הרא"ש דא"כ משכחת לה שבועת העדים בפסולים, וכהאי דאמרינן בשבועת העדות (ל"ב:) נסכא דר' אבא חייב קרבן שבועה, ומכח קושיא זו הסיע דברי הרא"ש לדעת אחרת עיי"ש, ומ"מ באיסור אין נאמן במיגו שהי' מכחיש עדים פסולים כדברי הרא"ה עיי"ש שמביא עוד ראי' ממתניתין דעדיות, וכיון דע"כ מחלקינן בין איסור לממון דבאיסור לא אמרינן מיגו במקום עדים פסולים ובממון אמרינן, שוב י"ל שבאיסור לא אמרינן מיגו להכחיש ע"א אף שבממון אמרינן דמצד הסברא שוין הן כדאמר בעלמא מאה פסולים כחד דמיא: ו) אמנם לפענ"ד קושיית התומים על הרא"ש לק"מ דוודאי אם תבעו איך שחטף ממנו חפץ וטוען אין חטפתי ודידי חטפתי ושוב הביא עדים פסולים שחטף עדיין הוא נאמן במיגו אפי' לדעת הרא"ש שהרי אין העדים פסולים נאמנים שהי' בשעת מעשה ואנן אמרינן ששקר ענו בו העדים פסולים ואף שהמעשה אמת הם לא ראו והשתא שהתיישבו בעצמם לאמור שקר ונמצאו שבשעה שטען אין חטפתי הי' לו מיגו שלא הי' אז עדים פסולים כנגדו והרא"ש לא קאמר רק בעובדא דידי' שהודה שקיבל קנין בפני העדים הפסולים והודה שאמת אמרו העדים הפסולים: ז) ואין לומר דמשכחת קרבן שבועה שהעדים פסולים יעידו תחילה בב"ד קודם שטען התופס דשוב אין לו מיגו, ליתא דבכהאי גוונא פשיטא דלא הוי כפירת ממון דשמא יטעון לא חטפתי, ובש"ס דמחייב קרבן שבועה בנסכא דר' אבא ע"כ מיירי שטען מתחילה דידי חטפתי, ומ"מ לא יוכל לטעון שהעד שקר ענה והוא לא הי' בשעת החטיפה ונמצא שבשעה שטען אין חטפתי לא הי' העד כנגדו, שלא הי' אז בדעת העד כנגדו, דליתי' דכיון דאינו נשבע כנגדו הב"ד מאמינים לו כשנים שהי' אז בעת החטיפה ולא הי' לו מיגו, ובזה ניחא דצריך לטעמא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ולכאורה אינו מובן דכל הטעם דהוי מיגו דהעזה וכבר הקשו בתוס' והר"ן דלרב ושמואל דלית להו מתוך נמי מ"מ הוי מיגו דהעזה, ולהנ"ל ניחא דלרב ושמואל דלית להו מתוך שוב אמרינן דהעד שקר בימינו ואין מאמינים לו כנ"ל והי' לו אז מיגו: ח) ובהכי ניחא דחייב קרבן שבועת העדות דקרינן בי' והוא עד, שמעיד שהי' עד בשעת טענתו ולא הי' לו מיגו, ואי לאו משום הא לאו משום נאמנותו אנו מחייבים אותו אלא גרמא בעלמא דמבטל המיגו ולא עדיף מאילו נתן לו הבעל דין נאמנות, דמבואר בירושלמי דלא מחייב קרבן שבועה דלא קרינן בי' והוא עד, ועל כרחין כנ"ל (ומה שלא תירצו כן התוס' והר"ן משום דסיפור המעשה בש"ס הי' שהעד העיד תחילה קודם טענתו אין חטפתי ודידי חטפתי]: ט) ואולי כוונת התומים להקשות על הרא"ש משום דקרובים אומרים אמת אלא שהתורה פוסלתן ונמצא שלא הי' לו מיגו, ואולם אין זה מוכרח דמ"מ לא צוותה להאמין שהי' בשעת מעשה, ולא דמי לחתום בשטר עד שלא נעשה חותנו דלא חשדינן שחתם בשקר עכשיו, היינו דאם האמת שחתם אז נמצא שאין דנין עפ"י עדות קרובים ומהני רק לראי' שבוודאי לא זייף, ובאמת כל הגדתו כשהי' רחוק כשעל כל פנים הגדתו כשהוא קרוב שוב לא צוותה התורה להאמינו: י) ובאמת יש לעיין קצת בתוס' ספ"ק דמכות דמשמע שמאמינין שהי' בשעת מעשה כדי לבטל המעשה, ואולי י"ל דלענין זה לא צוותה