אבני נזר אבן העזר תה

התורה שלא להאמין כיון שאינו לקיים המעשה שמעידין עליו: יא) סוף דבר בהא נחתינא דהרא"ש כפשוטו דלא אמרינן מיגו להכחיש עדים קרובים, וע"כ לחלק בין עדים פסולים לע"א כמפורש בסוגיא דנסכא דר' אבא דכשאין לישבע נגדו אמרינן מיגו: יב) והנה יש להביא ראי' מהרמב"ם פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה ומש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף ד' באומרת נשביתי וטהורה אני דאפי' הי' ע"א שנשבית נאמנת במיגו, אך ראיתי להפרישה שהקשה מנסכא דר"א, ותירץ דבשבוי' הקילו, וא"כ בנידון דידן שוב יהי' דמי לנסכא דר' אבא לדעת הפרישה, והגם שהטו"ז כתב דבלאו הכי לק"מ דכיון דהכא ליכא שבועה, מ"מ ראיתי להב"ש סי' מ"ב שהשיג על הב"ח במקדש בעד אחד ואומרת לשחוק נתכוונתי נאמנת במיגו דמכחישתו, והשיג הב"ש מנסכא דר' אבא. הרי שדעתו ג"כ כדעת הפרישה דמיגו להכחיש ע"א לא אמרינן (בשבועות עדות) זולת בשבוי': יג) אך נראה דפרישה והב"ש מודים באמר ע"א לאשה נטמאת והיא אומרת שהי' באונס דנאמנת במיגו, דפירוש דברי הב"ש נראה עפ"י דברי רש"י קידושין (ס"ה) ד"ה ואי ליכא עדים וז"ל דאי נמי אמר בע"א הוי קידושין בששניהם מודים היכי דליכא ע"א לא דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הילכך חשוב להתקיים קידושין על ידו ובלבד שיהי' שניהם מודים, ודבריו משוללי הבנה דמה ענין שבועה לגבי קידושין, הא בלא הודאה אין לו נאמנות כלל, ונראה דכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' רי"ד באכילת חלב וז"ל ואי קשיא הא גבי ממון נמי אשכחן ע"א נאמן באומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ותירץ דשאני התם דהוי לי' למידע אבל הכא דלא הו"ל למידע הלכך מן דינא שלא יהי' נאמן אלא משום ע"א נאמן באיסורין עיי"ש באריכות, ונראה שדעתו דאף דבחלב וטהרות שבועה לא שייך ובמכחיש אינו נאמן כלל, מ"מ הכחשת בע"ד מיהו בעינן ובמכחישו לבד סגי כמו בממון כשנשבע, אבל בשאינו מכחישו נאמן העד דהו"ל למידע, וזה טעמא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו בששניהם מודים דכשאינו מכחישו העד נאמן כדברי התוס' רי"ד הנ"ל והוי כשנים כמו בנסכא דר' אבא ושפיר הוי מקדש בעדים: יד) ואמנם לדידן דקי"ל דלא מהני מקדש בעד אחד הטעם דהא חזינן דאף בממון לא מהני הגדת ע"א אלא במקום דמהני הודאתו, ובקנס דלא מהני הודאתו אין העד מחייב שבועה כמ"ש התוס' ב"ק (מ"א) ד"ה מודה בקנס, ואף דכשאינו נשבע העד כשנים, וע"כ דכמו דלא מהני הודאתו כמו כן לא מהני שאינו נשבע להחשב כשנים, וע"כ בקידושין דלא מהני הודאה משום דחב לאחריני כמו כן לא מהני ע"א להיות כשנים: טו) ובזה יבואר קושיית הש"ס לרב כהנא דאמר המקדש בע"א חוששין לקדושין מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים כו', ולכאורה אף למ"ד אין חוששין לקידושין יקשה, דהא במקדש בינו לבינה לכולי עלמא לא מהני דילפינן דבר דבר מממון דבעינן בפני עדים ותקשה מהודאה, אך לפמ"ש ניחא דבינו לבינה לא מהני דכל זמן שלא הודית אין כאן עדים ואפי' המעשה אמת אין הקידושין חלין, אבל במקדש בע"א אם נאמר דהודאת בע"ד מהני, שוב נאמן העד כשנים כמו בנסכא דר' אבא, ומשני דחב לאחריני ואף דהם הו"ל למידע ואינם מכחישים לא מהני לגבי עלמא דחב לגבייהו והם לא הו"ל למידע, ולא מהני מה שאינם מכחישים אותם: טז) ובזה יתבארו דברי הב"ש דקאי אליבא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו, ולדידי' כל זמן שאינו מכחישו הוא כשנים, ע"כ לא מהני מיגו דאי בעי מכחיש להו דהשתא שאינו מכחישו הוי כשני עדים מעידים דלית להו מיגו וכדברי התוס' בפרק חזקת הבתים, וזה טעם הפרישה ג"כ כיון דאיהי אית לה להכחישו כל זמן שאינו מכחישתו הוא כשנים ואמנם בשבוי' הקילו לפסוק כמ"ד אין חוששין לקדושיו משום דחב לאחריני, וה"נ חב לכהנים ואין העד כשנים ואית לה מיגו, ולפי זה בנ"ד שהבעל לא הוי לי' למידע, וע"כ מפורש בש"ס אשתך זינתה ושותק דאינו נאמן ושוב נאמנת במיגו, ואף הפרישה והב"ש מודים: נאום הק' אברהם. סימן רלב ב"ה יום ועש"ק יתרו תרמ"ב לפ"ק החוה"ש וכ"ט לכבוד דודי החריף החסיד הגביר מו"ה יצחק איטשא נ"י. תשובה זו הי' בה קרעין הרבה וע"כ באיזה מקומות חסר איזה תיבות]. בדבר השאלה אשר איש אחד עבר עליו רוח קנאה או רוח שטות ואמר לאשתו שלא ילין האורח הזה פה בבית ולן, ושם לנו עוד בתה ובנה: תשובה א) נראה פשוט שאין זה קנאה שאף שכוונתו הי' שחושדה בזנות הוי דברים שבלב, ודבריו אין מוכחין שחושדה, ואולי חושד האורח שיגנוב דבר, או אפי' אם חושדו שיאנסנה, מ"מ אינו מוכח שחושדה, ושוב אין רגלים לדבר ממה שנסתרה, כיון (שהסתירה) שהקינוי] לא הי' על דעת זנות: ב) ובאמת אם הי' אומר שלא ילין עמך הי' מקום לומר דחשוב קינוי, כי לשון לינה הוא לשון יחוד כהאי דלנה עמו בפונדקי וכן בש"ס יבמות (מ"ז:) אסור לן יחוד באשר תליני אלין, ואף שאומר שלא ילין ולא אמר שלא תליני, ומורה יותר שחושדו על אונס, מ"מ כיון שלנו עוד אנשים ואין חשש על אונס כדבעינן למימר לקמן, מורה יותר שחשדה: ג) אך שלא ילין בבית אין לשון קינוי כלל, ואף שמחשבתו על קינוי הוי דברים שבלב, ועיין בסוף פרק נערה המאורסה (ע"ז:) טלי ואכלי טלי ושתי לא הוי הפרה, וכתב הר"ן דהוי כמו הפר בלבו דאינו מופר ולכך אף שהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור עיי"ש, ואף דאמרינן דאם הפר בלבו וגם