אבני נזר אבן העזר שצו

**(חשיבי בעליו דכפרתם לא חשיבא לגבי כפרת כה"ג, ועיין יומא בתוס' (נ':) בד"ה אחיו הכהנים, וסוגיא דיבמות כמ"ד מקיבעא מיכפרו, ולדידהו פר כה"ג אינו עושה תמורה דחשיב קרבן שותפין, וכן פסק הרמב"ם, וא"כ הא דאצרכא כהן גדול ולא שאר כהנים לאו משום בעלים אלא דחשבה רחמנא עבודה והיא ככל עבודת יוהכ"פ דאינה כשירה אלא בכה"ג: ע"כ הגהה**( לא מהני ידיעה בלא ראי': לח) ואינו קושיא, שהרי דעת התוס' שבועות (ל"ד.) דלרב אחא אית לי' אומדנא גם בדיני נפשות, ממילא גם לרבנן בידיעה ברורה כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, דבזה מודים, גם בדיני נפשות מהני אומדנא כזו עיי"ש בתוס', וכן דעת כל הראשונים שם, ואפילו להרמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין הלכה א' דמחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות דבד"נ ילפינן מונקי וצדיק אל תהרוג דלא מהני בלא ראי' דיש שם צד זכות, מ"מ בידיעה ברורה אף צד זכות אין כאן, וכשיש עדים על השליחות והוי ידיעה ברורה, גם הרמב"ם מודה דמהני בדיני נפשות: לט) אך איש אחד השיב, שהרי לדעת כמה פוסקים א"צ עדים על שליחות קידושין, וא"כ אף ידיעה אין כאן על מעשה המשלח, ועל כרחין לומר כיון שיש עדים על מעשה השליח (כיון שלפי האמת הוא שליח] חשוב עדים, ה"נ כיון שהזקנים רואים מעשה השליח חשוב ראי', ולכאורה יפה השיב: מ) אך ניישב זה עפ"י הסוגיא דנדרים (ל"ה:) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. נ"מ למודר הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא מהני לי' ואסור וכו' ושם (ל"ו:) אבעיא להו כו' ת"ש ותורם תרומתיו לדעתו אילימא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי (דבלא שליחות הא לא מהני] הא מהני לי' ואסור וכו' לעולם משל בעל הכרי על של בעל הכרי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, ובר"ן פרק התקבל דאף בכה"ג נמי שליחות מעליא ומהני גם גבי גט, וחזר בו ממה שכתב כאן בנדרים] מ"מ כיון שלא יחדו מותר במודר הנאה. וקשה לי דכיון דחזינן דאף דהוי שליח גמור מ"מ איכא גוונא דמותר במודר הנאה, א"כ מאי קאמר הש"ס בכהני דאי שלוחי דידן אסור, הא לא אמר לו להקריבו, דאי אמר לו להקריב אף אי שלוחי דרחמנא אסור, דמ"מ עביד שליחותו דאמר לו הקריב, ועל כרחין בלא אמר לו, רק שכך הדין שהוא שלוחו, והא אמרת דדין שליחות אינו אוסר במודר הנאה, וכן קשה לפירוש הר"ן בנדרים דבתרומה גילוי דעתא דניחא לי' סגי (שמעתי בזה טעם נכון מהחסיד החריף מהר"ר צבי זצ"ל משום דתרומה ניטלת במחשבה שליחות דידי' נמי מהני בגילוי דעת שהוא כמו מחשבה] מ"מ הא נעשה שליח בגילוי דעת ואעפי"כ מותר במודר הנאה ולמה יאסור יותר בנעשה שליח ממילא: מא) על כן נ"ל לפרש עפ"י דברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות מעילה הלכה יוד הפקיד מעות מותרין אצל שלחני או חנווני כו' הואיל ויש לו רשות להשתמש בהן אם הוציאן שניהן פטורין בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו להשתמש בהן וחנווני פטור מפני שאינם קשורין וכאילו השתמש ברשות *) ומדקדוק לשון הרמב"ם שהרי לא אמר לו השתמש בהם, דאפי' נתן לו רשות בפירוש להשתמש בהם פטור הואיל לא אמר לו בלשון ציווי, והטעם בזה דאף דנתינת רשות כמו שליחות, ריש תרומות נכרי שתרם של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה, מבואר דישראל בשל ישראל אחר ברשות תרומתו תרומה, וכן פרק ג' משנה ד' אבל הרשה את בן ביתי כו' לתרום תרומתו תרומה, וכן ברמב"ם פ"ד מהלכות תרומות הלכה ב' חמשה אם תרמו אין תרומתו תרומה, ואחד מהם התורם. את שאינו שלו שלא ברשות בעלים, מבואר דברשות תרומתו תרומה, ובמשנה קידושין (ע"ח:) האב שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, מ"מ זה אינו מועיל אלא במידי דהקנאה, קידושין, תרומה, שהוא לברר חלקו של כהן [וכשחל התרומה ונתברר ממילא נעשה המצוה] כיון שהמשלח יש לו כח לקדש ולתרום יכול להרשות השליח שיעשה כן, אבל מ"מ לא נחשב שעשה משלח המעשה, ועל כן לא מעל המשלח, זולת כשמצווה אותו, דאז נחשב מעשה המשלח ומעל המשלח: **(הגהה ואמנם שדעת רש"י שהמפקיד מעל כברייתא דפרק המפקיד שהביא הכ"מ, אך יש לפרש לפי פירש"י ב"מ (מ"ג) מותרין ישתמש בהם שהמפקיד יודע שהשלחני צריך תדיר למעות עיי"ש, ועל כן דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו שהוא תולדה דאש משום חציו, והיינו כיון שההיזק נעשה נחשב זה שהוא עשהו לחייב אותו, והיינו טעמא דמוסר כמו שביארתי במק"א וה"נ הרי נעשה המעילה במעות הקדש, נחשב מה שהוא נתן המעות לשלחני וע"י זה קרוב לוודאי ועיין תוס' ב"ק (כ"ב:) סוף ד"ה חציו] שיעשה מעילה במעות הקדש נחשב שהוא עשהו וחייב: ע"כ הגהה**( מב) נשוב לסוגיא דנדרים כל הרוצה לתרום כו' זה אינו ציווי כיון שתלה ברצון השליח, רק נתינת רשות מ"מ מהני כנ"ל, אבל בקרבנות לא יועיל אם יאמר לכהן הנני נותן רשות להקריב הקרבן אי שלוחי דידן שהרי התורה צוותה לבעל הקרבן להקריב, ואיך יוצא במה שיתן רשות לכהן, וצריך להיות דרך ציווי דווקא או שממילא נעשה הכהן שלוחו באופן זה] ואסור, ואין היתר רק אי שלוחי דשמיא ומצוות בעל הקרבן לעשות רק ליתנו לכהן והכהן מקריבו בשליחותא דשמיא: מג) נשוב לנידון דידן, בשליחות קידושין דמהני בנתינת רשות אף שנחשב מעשה השליח מהני כיון שהרשהו על זה, ועל כן אף שאין עדים בשליחות מ"מ הרי ראו מעשה השליח שלפי האמת שעשהו שליח] מועילים מעשיו שבכלל עשיית השליחות נתינת רשות, ובש"ס ר"ה (כ"ח:) מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל כו' הא למדת שבכלל המצוה נתינת הרשות, אבל חליצה מצוה, ולא יועיל מה שתתן רשות לשלוחה לחלוץ, שהתורה אמרה שהיא תחלוץ איך יועיל נתינת רשות שלה, רק דרך ציווי שנחשב שהיא חלצה, וזה אינם רואים הדיינים: מד) וכל זה אם תעשה שליח לחלוץ עמה בעיר, אך אם תעשה שליח שיחלוץ במדינת הים, הא כתב בתוספות רי"ד גיטין (כ"ח:) בקושיית הש"ס בשולח חטאתו ממדינת הים והא בעי סמיכה וכתב בתוס' רי"ד