אבני נזר אבן העזר שצה

אחרת משתגדיל עיי"ש, ואינו מובן כלל, דלמה איצטריך זה כיון דפסולה דיעבד משמע ועיין פסחים (ע"ז,): ל) אך בעיקר הקושיא לפי הגירסא פסולה למה תני תחלוץ משתגדיל, כבר תירצו התוס' בכורות (י"ט.) ד"ה איש בסוף הדיבור דהוה אמינא דאינה חליצה כלל כמו חליצת קטן למ"ד, איצטריך גבי קטנה תתלוץ לומר שנפסלה מן האחין, והיינו דווקא קטן שמפורש פסולו בפרשה איש למעוטי קטן, משא"כ קטנה דמהקישא ודינו כמו שמאל דפסול מגז"ש רגל רגל ממצורע, ועיין גיטין (מ"ב) מחלק בין שן ועין דכתיבי להדיא בין שאר איברים דמדרש חכמים: לא) סוף דבר דעת כל הפוסקים חליצתה פסולה מה"ת דמקשינן אשה לאיש ואף דעת הרי"ף כן, זולת לגירסת הירושלמי חליצתה כשירה ובאמת סוגיא דנדה (מ"ח:) דאין נשים נאמנות בסימני הבת לחליצה במקום דליכא חזקה דרבא רק למיאון נאמנות אף בלא חזקה משום שהיא דרבנן מכלל דסימני הבת לחליצה דאורייתא, ויותר מזה לפי דברי המג"א סי' נ"ה סק"ז בדרבנן סמכינן על חזקה דרבא וא"צ לבדוק אחר שערות, א"כ א"צ לבדוק סימני הבת כלל, אלא ודאי מוכח שהיא פסול דאורייתא] ולפי הגירסא חליצתה כשירה הנה דקיי"ל לא מקשינן אשה לאיש, מ"מ לענין שליח נראה כולי עלמא מודים דמקשינן, ועיין בירושלמי איש כתיב בפרשה ברם הכא ונגשה יבמתו אליו מ"מ, לשון זה מורה דמשמע לירושלמי לשון ונגשה יבמתו אף קטנה [אולי משום שינוי לשון. גבי דידי' כתיב איש וגבי דידה לא כתיב אשה, ומי יעמוד בסוד דברי חכמים איך למדו המקראות] וגלי קרא שלא נקיט להא מילתא, אבל לענין שליחות שפיר מקשינן לגמרי אף בדיעבד מדאורייתא: לב) [ב'] דהא חליצה כתב בחד קרא עם קריאה רקיקה והני לא שייך בהו שליחות דהוי בגופו, והעושה שליח לקרוא הלל עבורו והוא אינו שומע אינו יוצא, וכן העושה שליח לרקוק כאילו זרק רוק השליח, והוא פשוט דהני לא שייך בהם שליחות, וידוע דברי תוס' סוכה (ל"א) דהיקש אדם דן מעצמו והרי הוקשו חליצה רקיקה וקריאה זה לזה: לג) [ג'] כיון דכתיב בחליצה ככה דווקא בגופה, ובפ"ק דקידושין (י"ד.) בעי למימר היכי דכתיב חוקה לא דרשינן קו"ח, ואף דמסקנא אינו כן, היינו דדבר הלמד בקו"ח עוד עדיף ולא נתמעטו מחוקה, אבל שליחות דלאו מידי דעדיפא מגופה, אך נלמד במה הצד כבריש האיש מקדש יש לומר דנתמעט מככה: לד) וראי' לזה מהא דמנחות (י"ט) דמקשה אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ומסקנא מדגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים, ובתוס' מגילה (ט:) העתיקו מדגלי רחמנא בכהן גדול שחיטה בבעלים, ומבואר דהא דצריך שחיטת פרו בכה"ג משום דצריך שחיטה בבעלים, וכן כתבו התוס' יומא (מ"ב) סד"ה שחיטה דהתם לאו משום דעבודה הוא כו' אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים, וקשה למה לא יועיל שליחות כמו בפסח דמצוה על הבעלים, מ"מ שלוחו כמותו, אלא ודאי משום דסוגיא דמנחות הלזו אזלא כמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה כמ"ש התוס' שם וקיימא חוקה אשחיטה, וכיון דכתיב תוקה. לא מהני שליחות, וה"נ בחליצה דכתיב ככה לא מהני שליחות, ואף דבפסח, נמי כתובה חוקה זאת חוקת הפסח ומהני בי' שליחות, לק"מ דהא בפסח גופי' גלי קרא דמהני בי' שליחות, ואין להקשות דא"כ מה ס"ד. דהש"ס קידושין (מ"א.) למיגמר שליחות בפסח מתרומה הא חוקה כתיב בי', דלק"מ דיש לומר דסוגיא דקידושין אתיא כמ"ד שחיטת פרו בזר כשירה דלא קיימא חוקה אשחיטה, וכן במנחות (ה.) בשחיטה דלאו עבודה היא לא קיימא חוקה עלה: לה) נשוב לדברינו דמוכח מהא דפרו פסולה בזר למ"ד, ולפי סוגיא דמנחות הוא משום בעלים ויועיל שליחות, ע"כ היכי דכתיב חוקה לא מהני שליחות ה"נ בחליצה דכתיב ככה, אך לפי המבואר בתוס' קידושין (מ"א:) ד"ה נפקא לי' דבכל קדשים המצוה שהבעלים ישחטו אך שמועיל שחיטת אחר משום שליחות א"כ הא דגלי קרא בפרו של אהרן היינו שלא יועיל שליחות ומ"מ אין להביא ראי' להיפוך מדאיצטריך קרא בפרו של אהרן שלא יועיל שליחות תיפוק לי' מדכתיב חוקה ולמ"ד פרו פסולה בזר הא קיימא חוקה גם אשחיטה, דליתא, דהא דמצוה על הבעלים או כפירש"י פסחים (ואו:) משום דכתיב וסמך ושחט והא בפרו לא כתיב, או כמ"ש המקנה לדעת תוס' דילפינן מפסח, וכיון דבהני מועיל שליחות ולא נוכל ללמוד לפרו אלא שצריך ג"כ לשליח הבעלים, ואהא תקום חוקה שאם שחט מי שאינו שליח פסול, אבל לא נוכל ללמוד שאם שחט שליח פסול, ע"כ צריך לכתוב בגופי' ושחט וגו' אשר לו, וכיון דכתיב בגופי' שישחטו בעלים קאי חוקה עלה ואפי' שחט שליח פסול, וא"כ לשיטת תוס' אין ראי' לנידון דידן, מ"מ לדעת המקנה ד"ה בגמ' והא דתנן דקדשים לא בעינן שליחות הא אין להוכיח מקרא דאשר לו לפסול השליח, ועל כרחין מחוקה ילפינן לה, ומוכח דכיון דכתיב חוקה לא מהני שליח. וה"ה בחליצה דכתיב ככה * ): לו) [ד"ז] כיון דכתיב ונגשה, יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו שהב"ד צריכין לראות החליצה, וגדולה מזה בגמ' צריכי דייני למיחזי רוקא כו' וקאי האי לעיני הזקנים גם על הרקיקה שאח"כ כ"ש על החליצה, והרי הדיינים לא ראו האשה חולצת רק השליח, רק שיודעים ע"י עדים שהאשה עשאתו שליח ושליח של אדם כמותו והרי זה ידיעה בלא ראי', וקרא כתיב לעיני ובעינן ראי' דווקא: לז) וחכם אחד רוצה להשיב, שהרי לדעת שמאי הזקן האומר לשלוחו הרוג את הנפש המשלח חייב, ולפי תירוץ הראשון בגמ' חייב גם בדיני אדם, והרי בדיני נפשות **(גהה והאומנם דביבמות (ל"ג) אמרינן דלמ"ד פרו של אהרן פסול בזר זר השוחטו חייב משום זרות, ואי רק משום בעלים מה זרות שייך בכאן, כיון דלאו משום כהונה, וביותר קשה למה שכתבו התוס' מנחות (ה') בד"ה שחיטה דסוגיא דמנחות (י"ט) כמ"ד פרו בזר פסול, אם כן איצטריך קרא לחייב זר דאי משום בעלים אין חיוב בזר ולעולם שחוטה בעלמא ג"כ בעינן בעלים, נ"ל דהא מילתא תליא אי שאר כהנים מקיבעיא מיכפרי או מקופיא, דאי מקופיא אמרינן דטעמא דרחמנא דאצרכא כה"ג משום בעלים ולא משום כהונה כיון דשחיטה לאו עבודה, אלא ודאי משום בעלים ושאר כהנים לא חשיבי**(