אבני נזר אבן העזר שצג

י) ולפמ"ש ניחא, דבזה, החילוק פשוט משום דהתם אין תקנה, אבל הכא יש תקנה בתשובה ולעולם נשואין לבד מפילים, ומ"מ הנעשית ערוה אח"כ פטורה דהא אפי' נעשית ערוה לאחר מיתת הבעל פטורה, משא"כ במומר כל שנפלה לפניו בשעת נשואין שוב לא נפקע כיון דאפשר בתשובה, ע"כ הקשה התה"ד מנעשית צרת ערוה אחר נשואין קודם מיתה, דבנעשית צרת ערוה לאחר מיתה הא אינו פוטר כמ"ש תוס' יבמות (כ"ו:) ד"ה וחליצה, וקודם מיתה לאחר נשואין פוטר, ע"כ שעת מיתה נמי חשוב שעת נפילה, ה"נ לענין מומר יפטור: יא) נחזור לענינינו דבהמיר לאחר מיתה לית מאן דשרי, ולטעמא דעל מנת כן לא קידשה מבואר נמי בתשו' מהר"ם סי' תתרכ"ב דהעיקר דזה לא שייך רק בהי' מומר בשעת נשואין, ועיין בפסקי מהרא"י סי' רס"ז בשם תשו' הרא"ש דבלא עלה על דעתו לא אמרינן אומדנא, וכן בהמיר לאחר נשואין: ועתה נדבר מענין חליצה ע"י שליח: יב) והנה הרב מסראצק נ"י כתב דאפשר שגם ביבם מועיל שליחות, דהנה ביבמות (יוד) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אם חייב על הצרה כרת שלר"י פטור משום דאיהו שליחותא דאחים קעביד הרי דמהני שליחות, ובס' דורש לציון דרוש י"ג הוליד מזה דבאחת פסולה לא נפטרה ביבום דכשירה משום דכל מילתא דלא מצי עביד לא מהני שליח עיי"ש, ומיישב בזה הא דיבמות (ק"י.) דביאת המדברת פוטרת החרשת, ולא נקיט תליצתה פוטרת, והתוי"ט כתב שם דה"ה חליצתה, ולהנ"ל י"ל דחליצה לא פטרה משום דלא מצי עביד, וכנראה שיש בזה שליחות ממש, דאלו הוה שלוחא דרחמנא לא שייך בזה הא דלא משוי שליח כנראה מש"ס קידושין (כ"ג.) ולפי זה הא דאמר בכתובות (ע"ד.) לר' יוחנן דחליצה אי אפשר ע"י שליח לראב"י, הוה גרס מחלוקת ר"י ור"ל להיפוך כמבואר בירושלמי פ"ק דיבמות הלכה א' דרב אמי מחליף שמעתא, ולר' יוחנן חייב כרת, א"כ לא מצינו שמועיל שליח, משא"כ לגירסא דילן עכ"ד: יג) אך באמת זה אינו כלום, כי מדברי הדורש לציון אין ראי' כלל, כי זה בוודאי לא יעלה על הדעת דהא דאמרינן שליחותא דאחים קעביד, או איהי שליחותא דצרה קעבדה, דיהי' זה מדין שליחות, דהא בכל שליחות בעינן מדעתי', וכאן אפי' אחד מן האחין או מן הצרות עומדים וצווחים שאינם רוצים כהחליצה מ"מ מהני ונפטרו הצרות, והאחים אסורים לייבם, וכן כשאחד מן האחים הוא קטן או חרש דלאו בני עשיית שלוחים הן, ומ"מ מהני חליצת שאר האחין, וזה פשוט: יד) אך הדורש לציון הקשה, כיון דכאן אמרינן חליצת אחת מהצרות הוי כאילו כולן עשו, שהרי משום הכי אינו חייב כרת על הצרה, ולדבר זה יחשב אצלו שליחות כמו דאמרינן גבי שליחות דמעשה השליח הוא כמו שעשה המשלח, כמו כן הכא עשיית אחת מהצרות הוי כאלו כולן עשו, וע"י זה כמו גבי שליחות כל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, הכי נמי נאמר גבי הצרות, דאם אחת כשירה ואחת פסולה, האיך נפטרה הפסולה ביבום הכשירה משום דהוי כאלו נתייבמה גם הפסולה, משום דהכשירה עבדא שליחותא והוי כמותה, הא אפילו אם נתייבמה לא מהני, שהרי כיון שיש צרה אחרת לייבם שוב הוי אפשר לקיים שניהם ואינו דוחה, ולא הוי רמיא קמי' ליבום, זה קושיית הדורש לציון, אבל לא שיסבור שיועיל שליחות בחליצה ויבום: טו) אך גם דברי הדורש לציון במחכת"ה אינם נראים, ונבארם אחת לאחת: והנה הקושיא העצומה שעלי' בנה כל היסוד, שהקשה על הרמב"ם שפסק דאפי' היכא שיש צרות כשירות אם ייבם להפסולות קנאה ונפטרו הצרות, הא כיון שיש כשירות הוי אפשר לקיים שניהם ולא רמיא קמי' ליבום כלל, וא"כ למה פסק אם בעלה קנאה עיי"ש, ובאמת זה אינו קושיא כלל, דאפשר לקיים שניהם לא הוי רק היכי שע"י כן יעשה המצוה ויקיים שניהם, כגון גבי כלאים בציצית אם רוצה לעשות ציצית של פשתן אמרינן הא אפשר לקיים שניהם, שיעשה גם ציצית של צמר, וע"כ יעשה הציצית של צמר, שהרי אם אין מתירין לעשות של פשתן ע"כ יעשה של צמר, משא"כ הכא היכא שיש לו שני צרות ורוצה ביבום הפסולה ולא בהכשירה, שפיר יבום הפסולה דוחה הל"ת, מה תאמר הא יכול לייבם הכשירה, הא כיון שאינו רוצה לייבם הכשירה, ואינו מוכרח לייבמה, שהרי יכול לחלוץ לה, יתבטל מצוות יבום, ולא ישאר רק מצוות חליצה, וחליצה במקום יבום לאו מצוה מה"ת: טז) וראי' לזה דכל שע"י זה לא יהי' מוכרח לעשות לא חשוב אפשר לקיים שניהם, מהא דפסקינן ביו"ד סי' עד"ש סעיף ג' בשם הריטב"א גבי כהן במת מצוה, שאם יש לו אחרים בחנם אסור לו לטמא א"ע, אבל אם אינו מוצא אחרים רק בשכר מותר לטמאות עצמו, ולכאורה הדבר קשה, הא כיון דמשום ממון אין מתירין לו לטמאות, הא הוי הכא אפשר לקיים שניהם שישכור אחרים, ולא יפסיד רק ממון: יז) אך הוא הדבר אשר דברנו כיון שאם יצטרך לשכור אזי אין מחוייב לשכור כיון שאינו מוטל עליו החיוב להוציא ממון על זה, וממילא אם לא נתיר לו לטמא אזי לא יהי' מוכרח לשכור ולקיים המצוה, שוב לא חשוב אפשר לקיים שניהם, שהרי על ידי זה יכול לפטור עצמו מכל המצוה, מבואר מזה דכל היכא דעי"ז האיסור ל"ת יהי' יכול לפטור עצמו מן העשה. אף שאם ירצה לא יפטור עצמו, מ"מ חשוב אי אפשר לקיים שניהם, ודוחה העשה לל"ת, וא"כ ה"נ דכוותה: יח) ואם יתעקש אחד ויקשה מה נעשה באיש שרוצה לייבם או זו או זו, ושוב הוי אפשר לקיים שניהם, שהרי אם לא ייבם הפסולה, ייבם הכשירה, והרמב"ם כללא כייל, אך זה אינו, ויש לדבר בזה הרבה, אך האריכות בזה למותר, שהרי גם בפשיטות יש לתרץ, שהרי התוס' כתבו ביבם שבא על יבמתו בשעת נדותה קנאה, ולכאורה יקשה מאי שנא משאר חייבי לאוין, אך התירוץ הוא דכל חייבי לאוין אין להם תקנה כלל להתייבם, וממילא לא רמיא קמי' ליבום, משא"כ בנדה, שהרי ראוי' אליו לכשתטהר ונפלה לפניו ליבום, רק שעובר איסור מה שבא עלי' בנדתה, וזה אינו מזיק כלל להיבום, שהרי עכ"פ רמיא קמי' ליבום, וא"כ ה"נ רמיא קמי' ליבום גם הפסולה אם לא ירצה לייבם הכשירה יהי' מותר לייבם הפסולה כנ"ל, ורמיא קמי' שמא לא ירצה לייבם להכשירה, ושוב אף אם רוצה