אבני נזר אבן העזר שצב

הוולד ממזר, והא קיי"ל אפי' מגוי הוולד כשר אין מובן כלל דאטו גוי הבא על בת ישראל דהוולד כשר משום שאינו ערוה הא גם בא"א הוולד כשר משום דלא תפסי בי' קידושין גם לאחריני וצע"ג, מ"מ ברור שאין לדון כלל במומר שאינו זוקק רק משום שקנאים פוגעים בו, וזה אינו רק ביצא מן הדת לגמרי: ג) ועוד נראה ראי' דאפי' כופר במצוה אחת מן התורה אף שחשוב כופר בתורה ונידון בגיהנם לדורי דורות כמו שביאר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ואו הלכה ט' דאפי' אמר תיבה אחת אינה מפי הקב"ה חשוב כופר בתורה ודינו כנ"ל, מ"מ לא חשוב מומר לאסור בפסח, מהא דאמר בחולין (קל"ב:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק במתנות כהונה שנאמר המקריב את דם ואת החלב מבני אהרן לו תהי' שוק הימין למנה, פירש"י שאינו מודה בעבודה שאומר בלבו דברי הבל הם ולא צוה לו המקום להקריב קרבנות עיי"ש, משמע דווקא כופר בקרבנות אבל כופר בפרשיות אחרות שבתורה יש לו שוק הימין, ואם איתא דכהאי גוונא חשוב מומר ואסור בפסח יאסור גם בשאר קדשים מהקישא דזאת התורה, כעין שכתבו תוס' יבמות (ע':) בד"ה דפסח דאונן אסור בקדשים יליף מפסח בהקישא דזאת התורה ופסח גמר ממעשר בגזירה שוה דממנו ממנו, וא"כ בן נכר דהיינו מומר נמי אסור בקדשים בהיקש זה, *) ועל כרחין דכופר בפרשה אחת לא חשוב מומר: **( הגהה ומעודי הוה קשיא לי דברי תוס' פסחים (ס"ט:) ערל שלא מל ערב פסח למה ענוש כרת הא יכול לעשות הפסח בעודו ערל דמיחוי חזי ותקוני לא מתקן כדאמר שם בטמא מת שלא הוזה ועיי"ש מה שתירצו, ותמוה לי על קושייתם הא בפרק הערל (ע"א.) מפיק מתרי קראי, מחד דמילת זכריו מעכבת בשעת עשיית הפסח, ומחד דמילת זכריו מעכבת בשעת אכילת הפסח, וא"כ ערל בשעת עשי' אין פסולו משום שאינו ראוי לאכילה לבד שנאמר כיון שבידו למול חשוב ראוי לאכילה כשם שטמא מת בשביעי חשוב ראוי לאכילה משום שבידו להזות, רק פסול בעצמותו מקו"ח דמילת בנו מעכבתו כ"ש מילת עצמו, ומה קשיא להו: אך לפי דברי תוס' הנ"ל דמה דפסול בפסח פסול נמי בשאר קדשים מהקישא דזאת התורה, ואי פסול ערל בפסח בעצמותו, אם כן איך ערל משלח קרבנותיו, אלא ודאי השתא דגלי קרא דמילת זכריו מעכבתו מאכילה. אמרינן דמה דמעכבתו מעשי' אינו רק משום דלא חזי לאכילה, ולענין זה לא שייך לאקושי שאר קדשים, שהרי בהאי קרא דזאת התורה כתיב עמי עולה דלא שייך בו שיהי' ראוי לאכילה, וע"כ לא איתקש לענין ערל, ומוכח דהטעם משום דאינו ראוי לאכילה ועל כן הקשו תוס' שפיר דמוכח דאף שבידו לתקן. חשוב אינו ראוי לאכילה, וא"כ טמא מת בשביעי נמי, ודוק היטב: ע"כ הגהה**( ד) ואין לדחות ולומר דלשון רש"י שאינו מודה שאמר בלבו כו', דזה אינו דעל כרחין שאמר בפה, דאל"כ מנא ידעינן שכך אמר בלבו, ואין שייך לומר לו הדין כיון שאינו מודה כלל לא ישמע לנו שלא ליקח חלק, ומה שכתב רש"י בלבו, היינו שעיקר הודאה בעבודה או להיפוך ח"ו הוא בלב, והפה מגלה שכך הוא בלבו, דומה לזה כתב רש"י כריתות (ג':) בסוף העמוד במגדף דעיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה, ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו עיי"ש וה"נ זה האיש מחמת כפירתו אינו נידון כמומר, ואם הי' כהן הי' חולק בקדשים, ומה שאומר בעצמו שהוא מחלל שבת בפרהסיא אין אדם משים עצמו רשע, ועוד דלא חמיר מעובד ע"ז דלא חשוב מומר גבי זיקה, וכ"ש מחלל שבת בפרהסיא דכתב הרב ז"ל בש"ע בהלכות רבית שאינו מן המורידין כלל הא חדא: ה) ועוד שהרי המכתב הזה בא מהמומר לאחר מיתת הבעל, והמקילים במומר אינו אלא בהי' מומר בשעת נפילה, וע"כ קצתם אינם מקילין רק בהי' מומר בשעת נשואין, ומשום דס"ל נשואין מפילים, ואנן דקי"ל מיתה מפלת יש מקילין לפי דברי המקילין במומר אף בהי' מומר בשעת מיתה, אבל בנדון דידן אוקמא בחזקת כשרות עד שכתב המכתב, והרי שו"ב שהמיר כל מה ששחט עד שעה שהמיר כשר: ו) ואף שחתמו עדים שהם יודעים עוד קודם שכך הוא, מ"מ לא כתבו שקודם מיתת הבעל הי' מומר [וגם העדים החתומים כמדומה שהם אחים, ואף שחתומים שלשה תסלק אחד נשאר שנים ולא הוי ב"ד רק עדים הוי מפי כתבם], ותיוהא חזינא בהאי מכתב כי העדים כתבו יום וחודש ושנת הנ"ל, ובתחילת המכתב כתוב אין אקטאבער ושנה לא נכתב כמדומה שבמכוון השמיט השנה למען לא נדע שנכתב כמה שנים אחר מיתת הבעל, אך באמת אין שום נ"מ כיון שהמכתב אחר מיתה, ואם הי' אפשר לומר שכך למדוהו אבותיו להיות כופר, ואין לו חזקת כשרות, אלא דא"כ לא הוי מומר כלל דנחשב כמו תינוק שנשבה בין הנכרים פמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות ממרים גבי צדוקים, אך האדעססער כתב אלי כי תחילה הי' במדינת יהודים ואח"כ נתקלקל, וא"כ מכתבו שאחר מיתת הבעל אינו כלום: ז) ובאמת צריך להבין הטעם מדוע דווקא כשהי' בשעת נפילה מומר, כיון דכל הטעם משום דקנאים פוגעים בביאת המומר ובמקום ערוה קאי, והרי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מעיקר הדין תצא בלא חליצה, וה"נ שנעשה מומר אח"כ כיון דערוה דחיא לזיקה שהי' עלי' קודם לכן: ח) אך באמת הדבר נכון, שהרי התוס' הקשו למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק כשנתקדשה יופקע הזיקה, ותירצו התוס' דשאני הכא דאפשר בגירושין, וה"נ אפשר בתשובה, על כן לא פקעה זיקה, ודווקא כשהי' מומר בשעת נפילה דלא חשוב זיקה כלל, ודווקא כשהי' עלי' זיקה והי' יכול לייבמה אף כשנעשה ערוה ולא יכול לייבם מהני הא דאפשר לגרש ויוכל לייבמה כבתחילה, וכהאי גוונא כתבו תוס' נדה (כ"ב:) ד"ה אם דווקא דם לח שנתייבש מהני מה שיכול לשרות ויהי' לח כבתחילה, אבל לא ביבש מעיקרו, ה"נ בערוה בשעת נפילה לא מהני מה שיכול לעשות תשובה: ט) ובמ"ש נתיישב לי דברי תה"ד שהשיג על המקילין בהי' מומר בשעת הנשואין ולא בהמיר אח"כ, והקשה שהרי אפי' למ"ד נשואין מפילין בנעשה צרת ערוה לאחר נשואין קודם מיתה פטורה מחליצה עיי"ש. ולמה לא הקשה משנעשית היא עצמה ערוה לאחר הנשואין: