אבני נזר אבן העזר שפז

אף שאין לה עיקר מה"ת כלל, חשוב כמו יש לו עיקר מה"ת, הואיל וענין טומאה היא לאסור התרומה וקדשים שנגעו בהטומאה, והתרומה והקדשים הם מה"ת, והכי איתא בעירובין (ל"ו.) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת, אף דהתם קאי בטומאה שעיקרה דרבנן, בא ראשו ורובו במים שאובין, אך משום דענין טומאה אינו רק לתרומה וקדשים שהם דאורייתא אם אוכלים בטומאה דאורייתא אסור מה"ת ואם אוכלים בטומאה דרבנן גוזרים דילמא אתי למיכל בטומאה דאורייתא, וחשוב דרבנן שיש לו עיקר מה"ת כמו חמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ה"נ טומאה דרבנן ותרומה דאורייתא: טו) האמנם כי לפירש"י שם יש לו עיקר מה"ת, ויש להחמיר בספק טבילתה, על כן מחמירין נמי בספק טבילה מטומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילה מטומאה של תורה, ולפירוש זה אין ראי' גמורה משם, אך יקשה על פירושו מפ"ג מס' ידים דפליגי נמי ר"מ ור' יוסי בספק ידים ליטהר כגון אם ספק אם במים כשיעור רביעית או ספק אם נעשה במים מלאכה, דספיקות אלו אי אפשר להיות בשל תורה וצ"ע, ולדידי' הפירוש כנ"ל הואיל ונ"מ רק לתרומה וקדשים והם מה"ת, דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דחשיב יש לו עיקר מה"ת: טז) ואם כן לא קשה קושיית הט"א דטעם התוס' משום דמקרא מגילה יש לו עיקר מה"ת בזכירת עמלק, וגדולה מזה בפירוש הר"ש משאנץ על ת"כ דלשנות מס' מגילה הוא מכלל הזכירה] ובקטן שהגיע לחינוך דהוי תרי מדרבנן חשוב כאין לו עיקר מה"ת, וע"כ תרי דרבנן קיל כמו לענין חמץ דבתרי דרבנן חשוב כאין לו עיקר ומקודשת, (או חוששין לקידושין] אבל גבי טומאה אף שאין לו עיקר הואיל פסול טומאה הוא לתרומה וקדשים שהם דאורייתא הא חשיב יש לו עיקר כנ"ל, ומיושבים דברי התוס' וכיון שאין הוכחה מתוס' דכהאי גוונא לא חשוב תרי דרבנן, שפיר יש לנו להביא סיוע מבעל טורי אבן דחשוב תרי דרבנן: יז) ועוד אפי' יש לו עיקר תליא במחלוקת ראשונים ואחרונים כמו שיבואר, דהנה הא דנטילת ידים חשוב אין לו עיקר בתורה כתבו הב"י בסי' ק"ס בשם הר' מנוח, ולכאורה לא משמע כן בעירובין (ל"ו) דמשני דר' יוסי דמחמיר בספק טומאה דרבנן ליטהר משום דיש לו עיקר בתורה, וקשה הא דפ"ב דידים דמחמיר בספק ידים ליטהר, אלא ודאי גם ידים חשוב יש לו עיקר בתורה ותקשי להר' מנוח, אך מיושב בפשיטות דבמתני' דמס' ידים דקאי לתרומה, דטומאה דאורייתא פוסל מדאורייתא טומאת ידים דרבנן חשוב יש לו עיקר בתורה, אבל הר' מנוח בנט"י לחולין קאי שאין שום טומאה פוסל, רק בידים גזרו חכמים ליטול באכילת פת, ודאי אין לו עיקר בתורה וזה פשוט: יח) ובזה מיושב הא דפסק בפשיטות בש"ע דספק ידים ליטהר ובמתני' פליגי ר"מ ור' יוסי בזה, ובתשו' הרשב"א ועוד הרבה פוסקים כר' יוסי, וכן פסק הש"ך סי' ק"י, אך משום דבזמן הזה אין לנטילת ידים עיקר בתורה מודה ר' יוסי, ואף דבעירובין שם ואיבעית אימא הא דידי' הא דרבי', וקאמר דיקא נמי דקתני ר' יוסי משום אבטולמוס, היינו שנסתייע התירוץ, ומ"מ כיון דמחלקותם ביש לו עיקר בתורה ור"מ אפי' בהאי אזיל לקולא לא נפלוג מחלוקתם, ובדבר שאין לו עיקר לכולי עלמא אזלינן לקולא אפילו במקום חזקה: יט) ולפמ"ש לדעת הרמב"ם דפסק כר"מ אפילו בדבר שיש לו עיקר אזלינן לקולא אפי' בספק ספיקא להחמיר, דהא ידים יש להם עיקר בתורה ואפי' הכי מטהר ר"מ אפי' בספק ספיקא, ועוד מוכח כן לר"מ מתוס' שיובא לקמן בעז"ה: כ) אך לדעת רשב"א וסייעתו דפסקו כר' יוסי, נ"ל ברור דביש לו עיקר בתורה אפילו ליכא חזקה לאיסור רק ספק ספיקא לאיסור אזלינן להחמיר, אף דפלוגתא דר' יוסי משום חזקה, מ"מ אין ראי' מר"מ דמתיר בספק ספיקא לפסק הלכה כר' יוסי, דהא כתבו תוס' בטעם ספק טומאה ברה"י אפי' בס"ס טמא כיון דילפינן מסוטה דאפילו בחזקת טהרה טמא הוא הדין בספק ספיקא ממילא לר"מ בספיקא דרבנן כיון דאפי' בחזקת טומאה מטהר הוא הדין בספק ספיקא, אבל לר' יוסי דבמקום חזקה אינו מטהר מנלן להקל במקום ס"ס, דמר"מ אין ראי' כלל, דלשיטתו על כורחין להקל בספק ספיקא כמו שמחמירין בספק ספיקא ברשות היחיד, ותמיהני מהמל"מ ואחרונים שהוכיחו ממשנה דידים להקל במקום ספק ספיקא ולא הזכירו דברי התוס' הנ"ל דפשוט לפי דבריהם להפוסקים כר' יוסי שלא להקל במקום ספק ספיקא: כא) והנה דבר זה מחלוקת ראשונים ואחרונים אי קיי"ל כת"ק או כר' יוסי, ובנידון דידן דיש סברא לומר דהוי תרי דרבנן דחשיב כאין לו עיקר בתורה דאזלינן לכולי עלמא לקולא אפי' במקום ספק ספיקא כפסק המג"א והרב ז"ל מלאדי, על כן נראה כב) עוד יש טעם שני להתיר אף אם הי' ידוע שאינו ממנו שקידושי בעלה ראשון ספק, דהא קי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות ואף מנה אין לה, וממילא מובן שאף קידושי וודאי לא הוי, כמו בנמצא בה מומין ונדרים דאין לה כתובה, ומקשי בגמ' שגם גט לא תיבעי כיון דהוי מקח טעות, ומשני תנא ספוקי מספקא לי' לענין ממונא לקולא לענין איסורא לחומרא, עיי"ש כתובות דף ע"ג:), וה"נ בנמצא בעולה דאין לה כתובה, מ"מ גט בעיא, צ"ל משום ספק, וא"כ הוי ספיקא דרבנן כנ"ל, ואף דיש לומר כשנודע לו ונתרצה הוי ספק ספיקא להחמיר, ספק חפץ באשה בעולה, ואת"ל אינו חפץ, שמא נתרצה כשנודע לו, הכל שם אחד, ועוד דבתרי דרבנן אפי' בס"ס מותר וכטעם ראשון: כג) אך יש לעיין בהיתרים אלו לפמ"ש הר"ן בתשו' בענין אם יכול לישאל על הנדר בין השמשות, והשיב דלהפוסקים ספק דאורייתא מה"ת לחומרא חשוב חל הנדר ויכול לישאל, וחשוב חל בוודאי, ה"נ כיון דלענין חליצה דאורייתא אזלינן לחומרא גם מה"ת ולא נחוש לוולד שלו כיון שרוב כנגדו, וכן לא נחוש לקידושי טעות דספק ספיקא כנגדו כנ"ל, והוי כוודאי יבמה שנשאת בטעות דתצא: כד) אך נראה דמ"מ היתר ראשון טוב, דאינו דומה להא דתשו' הר"ן, דכיון שאצל הנודר ספק ומחוייב מה"ת לחוש לספיקו, הרי חל הנדר דאסור, אבל