אבני נזר אבן העזר שעה

ט) אך יש להביא ראי' מהא דכתב בתשו' לרמב"ן סי' צ"ד דע"א אין חושדין בשקרן יע"ש, ולפי זה צ"ע הא דאמר בכמה מקומות מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי קשה הא אפי' בלא עבידא לאגלויי לא חשדינן לי' במשקר, וע"כ דמ"מ אין סומכין עליו מגזיה"כ דלא יקום ע"א באיש ואפי' משה לא מהימן, וא"כ מה יועיל מילתא דעבידא לאגלויי ע"כ מילתא דעבידא לאגלויי מהני אפי' במקום שצריך משפטי עדות דאין זה מענין נאמנות עצמו אלא דמירתת וכנ"ל, וא"כ אין מזה ראי' לערכאות דלא מהני במקום שצריך משפטי עדות: י) ודע דהא מילתא דע"א אינו חשוד לשקר במחלוקת שנוי', שהגהת אשרי פ"ק דחולין בשם ר"א ממיץ כתב דהא דאין ע"א נאמן באיסורין היכי דאתחזק איסורא היינו ברקים ופוחזים כו', אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליו עיי"ש, והנה מדבריו נשמע דבאיסורין אף במקום שאין ע"א נאמן מ"מ לא בעינן בי' משפטי עדות, דא"כ אפי' מרע"ה לא מהימן ואעפי"כ דווקא בעד מהימן וכשר הא עד דעלמא חשדינן לי' למשקר, אולם הא דר"א ממיץ לאו הלכתא (וכן כתב הפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה] וביור"ד סי' קכ"ז ברמ"א בשם הרשב"א שני אחים באיסורין אינם אלא כעד אחד מכלל דבמקום שאין ע"א נאמן באיסורין שני קרובים פסולין אף שאין חשודין לשקר, משמע דבעינן בהו משפטי עדות, ונראה דרשב"א הוכיח זה לפי שיטתו דע"א אינו חשוד לשקר, וע"כ הא דאינו נאמן באיתחזק איסורא משום שצריך משפטי עדות: יא) איברא דקשה לי לשיטה זו הא דריש פרק ב' דר"ה כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא במערבא אמר ר"כ לא מבעיא עולא דגברא רבה מהימן אלא אפי' אינש דעלמא נמי מהימן מאי טעמא מילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי אינשי, עד כאן, וע"כ דלא בעינן בי' משפטי עדות דבמקום דבעינן משפטי עדות לא מהני גברא רבה ואפי' מרע"ה לא מהימן וע"כ דלא בעינן משפטי עדות, ומ"מ בלא עביד לאגלויי לא מהימן אלמא דע"א חשדינן לי' למשקר: יב) ודאתאן לסוגיא זו נבארנה, דלכאורה צ"ע מאי שנא מאיסורין דבמקום דלא אתחזק נאמן ע"א, ונראה לפמ"ש תוס' שם (כ"א.) דכשעשו המועדות בטעות נעשה כן באמת דאתם אפי' שוגגין, נמצא דכשעושין מועדות עפ"י ע"א יש לחוש שמא אומר שקר, ונמצא דעשייתם המועדות על פיו יחשב קידוש מחדש ומשפט כתיב בי' ואין ע"א נאמן, אך בגברא רבא או במילתא דעבידי לאגלויי שאומר אמת ולא נעשה מועדות על פיו רק קיום המועדות, וקיום המועדות לא בעי שנים כמו שאר איסורין, מ"מ מוכח באינש דעלמא בלא עביד לאגלויי חשדינן למשקר, ודלא כתשו' רשב"א המיוחסת להרמב"ן: יג) ובאמת שראיית הרשב"א שם בתשו' מהא דב"ב ר ( ) בשטר שכתוב על הנייר ועידיו על המחק כשר, ומקשה בגמ' ודילמא מחיק לשטרא וכתב עלי' מה דבעי ואתי לידי קלקול] ומשני דכתבי שטרא וא כתבנו על נייר, ומקשה אי כתב מתתאי גייז לי' ואי כתב מעילאי מחיק לי' נמי לזה. ומשני דכתב לי' בין סהדא לסהדא, והקשה רשב"א ניחוש שמא סהדא בתרא לחוד כתב כן, ומזה הוכיח דע"א אינו חשוד למשקר ובודאי מדעת שניהם נכתב, ואני בער ולא אדע שהרי ידוע שהשטר טוב ולא נמחק, רק שמקשה שיוכל לבוא לידי תקלה ומשני דכתב כן בין סהדא לסהדא ושוב לא אתי לידי תקלה כיון שקודם חחימת עד השני נכתב כן, ומה נפקא מינה אם אחד כתב כן או שנים, סוף סוף לא אתי לידי תקלה וצע"ג, ולפענ"ד מהא דר"ה מוכח דע"א חשוד. למשקר, וא"כ שפיר יש לומר דלא מהני עביד לאגלויי אלא במקום שא"צ משפטי עדות, וא"כ מדמהני בסימני גדלות מוכח דלא צריך בזה משפטי עדות ומהני נאמנות ערכאות: יד) ועוד נראה דאפי' אם נאמר דעביד לאגלויי אינו מענין עדות שסומכין על נאמנות העד אבל עביד לאגלויי הוא מירתת וענין אחר היא, ה"נ בראדזאנע מענטריקע שאם נחוש למשקר נצטרך לומר שהחליף כל הדברים שנכתב במשך שתי שנים וחזר וכתבם וזייף חתימת הנאטשאלניק ואם יתוודע ילך לסאבער, ובוודאי מירתת טובא יותר מעביד לאגלויי ולא חיישינן לזה יותר ממה שאין חוששין לזיוף בשטר שאינו מקוים מה"ת, ועל כן אף לפסק הרי"ף שאין נשים נאמנות על סימנים רק באיכא חזקה דרבא יודה בזה דהכא מירתת טובא וכנ"ל: טו) ועתה נדבר מענין הסימנים ותחילה נבאר אם הא דצריך לבדוק לאחר שהגיע לכלל שנים הוא מדאורייתא, או מדרבנן דמה"ת סמכינן על חזקה דרבא, ובשב שמעתתא ש"ה פי"א חקר בזה והביא דברי תוס' שהקשו במופלא סמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דע"כ קודם שהגדיל, דלאחר שהגדיל מאי איריא אחרים הוא עצמו נמי לוקה, וע"כ קודם שהגדיל והוי התראת ספק שמא לא יביא שערות בזמנו. ויש לומר דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנם, אך כתב דלדעת רמב"ם דמשהגיע לכלל שנים אף שלא הביא סימנים ואינו יודע להפלות נדריו קיימין הנה דלענין נדרים חשוב איש בשנים לבד, וא"כ שנה שקודם הוא מופלא סמוך לאיש אף אם לא יביא שערות, וא"כ י"ל דחזקה דרבא אינו רק לחומרא, והביא ראי' לזה מדברי ש"ע סי' ל"ה משמע שאם הגיע לכלל שנים ולא נבדק אם יש לו שערות אפי' בדיעבד פסול, עוד כתב שם פט"ו כיון דמהרי"ט קרי לי' לחזקה דרבא ספק הרגיל ואנן קי"ל ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי וה"נ אין חזקה דרבא מוציא מידי ודאי קטנות עכ"ד בקיצור: טז) ולדידי כל דבריו ליתנייהו דמה שכתב דלדעת רמב"ם יחשב מופלא סמוך לאיש אף אם לא יביא שערות אח"כ דמ"מ הוא סמוך להבאת שנים ליתא, דבשנים הא לא יחשב איש רק סמוך לאיש, רק שמועיל אפי' אינו יודע להפלות מ"מ לא הוה בשנים לבד רק סמוך לאיש, וקודם לכן הוא סמוך לסמוך, ומוכרח כתירוץ התוס' דרוב מביאים שערות בזמנם, וכן הוא בשאילתות סוף פ' בחקותי, ומה שכתב דמהרי"ט קרי לה ספק הרגיל ואנן קי"ל אין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי, הנה ספק הרגיל כהא דפסחים (ט') שרגיל לאוכלו וכן שרגילים לעשר וע"כ לא חשובים רוב כיון שתלוים במעשה, ורובא דתלוי במעשה לא הוה רובא כמפורש ריש פ"ג דבכורות, אבל ספק הרגיל דהבאת שערות שאינו תלוי במעשה הוה לי' רוב גמור וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ומוציא מידי חזקת קטנות [ולפנינו יתבאר שאין בנ"ד שייך חזקת קטנות כלל]: