אבני נזר אבן העזר שע

מצוה דיבום אפשר בחליצה, והקשו בתוס' דאי אינו עולה ליבום אף לחליצה לא יעלה, ולדברי רו"מ חשוב עולה ליבום כיון דמה שאינו עולה ליבום הוא רק משום דאפשר בחליצה, אך הטורי אבן בחגיגה כתב ליישב קושיית התוס', שהקשו יו"ט הראשון שחל בשבת לא יהי' לו תשלומין כיון דלא חזי בראשון כו' ותירץ הט"א כיון דמה שאין חגיגה דוחה שבת הוא רק משום שיש לו תשלומין, ואם לא יוכל להקריב בשני שוב יהי' מותר בראשון חשוב חזי בראשון דאי אפשר למונעו בשני מחמת דלא חזי בראשון שאם תמנענו מלהקריב בשני שוב יהי' חזי בראשון, והוא כדברי רו"מ: יג) אך סיום דברי כבודו דמצרי ואדומי היינו מצרי שני ואדומי שני שחולצין אף ששוים בכל, שדומים לנדה שאסורה לכל העולם לא חשוב אינו עולה ליבום, והא ליתא, דלא כתבו תוס' טעם זה רק לענין שתהא מותרת לכשתטהר ולא נאמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' ולענין שתהי' חולצת כתב הרא"ש טעם אחר משום היתר כשתטהר, ועוד דמצרי ואדומי הרי היבמה מותרת לכל ישראל רק להם שהם פסולי קהל ומצרי יש לה היתר לפסולי קהל, וגם מה שסיים דמחזיר גרושתו משנשאת דחולצת משום שדבר אחר גרם להם ליתא כלל דודאי הוי איסור מגופו: יד) ולי נראה ליישב עפ"י דברי הש"ס (מ"א:) בהא דאין היבמה חולצת בתוך ג' חדשים משום דאינו עולה ליבום וכתב רש"י וכל הני דתנן חולצות ולא מתייבמות היכי דלא אפשר אלמא חליצה הוא, ומיהו היכי דאפשר לאמתוני ממתינין, ושם הקשה הש"ס מקידש אחת משתי נשים אחיות ואינו יודע איזה מהם קידש ומת חולצת ולא מתייבמת, ופירש"י ולא אמרינן תמתין עד שיבואו עדים ומשני משום דאם יבוא אלי'] והרשב"א כתב בזה"ל דילמא אי משהינן לה רמי סהדי אנפשייהו ומדכרי ע"כ, הנה משום דילמא משהינן כדי שתהי' חליצה כשירה, וא"כ ה"נ בנדרה נמתין שמא תמצא פתח לנדרה (כמ"ש ב"י והיש"ש בשם הרשב"ץ] ותהי' חליצה כשירה, משא"כ עכשיו דעת הרשב"א פרק ארבעה אחין דחייבי לאוין ושניות חשיבי חליצה פסולה, אלא ודאי משום שדבר אחר גרם לה לאסור אזלינן בתר עצמותי' וחליצה כשירה הוא ולא חשוב כלל אינו עולה ליבום וראיית הרשב"א נכונה: ידידו מחו' הדוש"ת הק' אברהם. סימן ריב ב"ה יום ד' לך לך תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב החריף מו"ה אלעזר הכהן נ"י מו"צ דק"ק פשיטישיק. מכתבו הגיעני בעוד הייתי טרוד בענינים שונים, כעת פניתי מעט אמרתי להשיבו, דבר היבמה שנפלה לשני יבמים הגדול נשוי והצעיר פנוי אף בלא שידוכים, ומבואר בב"ש סוף סי' קס"א דהצעיר הפנוי קודם לחלוץ ורצונו לדעת הלכה למעשה, ובנ"ד יש סניף כי הגדול רוצה ליקח המגיע לו, והצעיר רוצה להטיב עמה והוא עני', עד כאן: תשובה א) הנה לכאורה מה זו שאלה וכי הב"ש להסכמתי צריך, והלא מאתו תצא הוראה בהלכות אלו. ומ"מ כהוגן עשה כמבואר בפוסקים כי הוראות כאלה אינם מסורים לכל מורה, פקחתי עיני וראיתי כי דברי הב"ש צ"ע, כי בסדר חליצה בקצרה אות מ"ט בשם מהר"ם שאומרים לו אם תרצה לייבם מותר אתה כי אין בזה חדר"ג ולא הוי חליצה פסולה, ואי דמ"מ אם יבואו לייבם הצעיר עדיף דלגדול משיאין עצה הוגנת שלא יכניס קטטה לביתו, מ"מ לחלוץ הגדול עדיף וכמ"ש ריטב"א יבמות (כ"ד.) ביבם גדול שאינו הגון לה הצעיר הגון לה קודם ליבם, מיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מצוות חליצה קודמת, ואם יש לו אשה כיבם שאינו הגון דמי, מ"מ נתבאר דלחלוץ הגדול קודם כל שאין בו משום חדר"ג ופשוט: ב) ולברר דין זה על בורי', נבאר תחילה הא דביבמה אין בה משום חדר"ג אם הטעם דאשה הקנו לו מן השמים כמ"ש הנמק"י פרק החולץ בשם התוס', או משום דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה וכמ"ש מהר"ם פדואה בשהה עשר שנים ולא ילדה, ובמרדכי פרק החולץ בתשו' ראבי"ה טענת היבמים שיש להם נשים דבמקום דהוי מצוה לא גזר: ג) וכדי לבאר זה נבאר הא דאשה הקנו לו השמים. והנה בש"ס יבמות (ל"ט. מבואר כן לענין שאין נכסי יבם משועבד לכתובתה משום דאשה הקנו לו מן השמים, ויש לפרש משום דקי"ל יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא, ואף דיש זיקה הוא רק מדרבנן כדאיתא בגמ' (כ"ז.) זיקה דרבנן, ומפורש ברשב"א וריטב"א אפי' למ"ד יש זיקה אינו רק מדרבנן, וכן כתב הרא"ש סוף סי' ג' דזיקה מדרבנן אף למ"ד יש זיקה, (וכן פשוט בפוסקים) מ"מ מהני זיקה דרבנן לפוטרה מכתובה דרבנן, אך דוחק בעיני פירוש זה, חדא דא"כ קשה למ"ד אין זיקה, ועוד יקשה לרשב"ג דאמר כתובת בתולה דאורייתא, א"כ נתאלמנה כשנכנסה לחופה ולא נבעלה איך יפקיע זיקה דרבנן כתובה דאורייתא, ואלה קושיות חלושות, אך ביותר יקשה על הרשב"א בתשו' חלק ד' סי' שכ"ח ביבום שא"צ עדים, ואפי' בא עלי' יבם בינו לבינה קנאה דזו אשה שהקנו לו מן השמים עיי"ש, ומה יועיל זיקה דרבנן לשוי' אשת איש דאורייתא: ד) על כן נראה דאשה הקנו לו לאו על שעת נפילה קאי שנפל לו מן השמים, רק גם על קנין יבום לאו הוא הקונה אלא מן השמים הקנו לו, והיינו משום שיבום הוא אפי' בלא כוונה לקנות, ואפי' נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנאה, א"כ אין הוא הקונה שהרי לא נתכוין לקנותה אלא שגזירת הכתוב שאם בא עלי' קנאה, א"כ לאו קנינו הוא רק התורה הקנתה לו, ועל כן א"צ עדים, וכמו אשה שזינתה בלא עדים נאסרה לבעלה כיון שזה ממילא וא"צ עדים אלא במעשה אדם, קידושין, גירושין, אבל לא במה שלא נחשב קנין האדם, וזה ג"כ טעם התוס' שביבמה לא החרים דאשה הקנו לו מן השמים, ורגמ"ה לא החרים