אבני נזר אבן העזר שסט

שלא תחלוק בינה לשאר נשים, ומקרא ביכורים שאני שהוא כאומר שקר בפני המקום]: ד) אך לכאורה לא דמי, דביכורים אין איסורם רק מחמת חיובם בהבאה וקריאה, וכיון שאין מחוייבין בקריאה אין מניעת קריאתם אוסרתם, אבל יבמה אסורה מחמת זיקת יבום, וחליצה לבד אין מתירה, אך לק"מ שהרי אלמנה מן הנשואין לחליצה רמיא ליבום לא רמיא ואין זיקת יבום אוסרתה, שאינה מחוייבת ביבום, ואם בעלה לא קנאה, רק מחמת חיוב חליצה שבה, וכיון שאין מחוייבת בקריאה [שיקרא לא חפצתי לקחתה], שוב אין קריאת זו אוסרתה, ודומה ממש למקרא ביכורים, אך באלמנה מן האירוסין דרמיא ליבום מדאורייתא ואם בעלה קנה, בזה שפיר קשה שחליצה לבד בלא קריאה (וגם אינו ראוי לקריאה] לא יפקיענה מזיקת יבום, ועל זה תי' הרא"ש כיון דמה"ת ראוי ליבום לא חפצתי לקחתה קרינא בה: ה) מעתה אשת מלך דמדאורייתא אינה מתייבמת דאינו כבוד המלך וכתיב שום משים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ופשיטא שאם בעלה קנאה, שאינו איסור בגופה, שדבר אחר גרם לה לאסור, כבוד מלכות, ורמיא ליבום, ומ"מ לא שייך בה לא חפצתי כיון שאסור מה"ת, ע"כ אינה חולצת, ויבמה שנדרה יבמה בחיי בעלה שכופין לחלוץ, משכחת בה יבום אם תשאל על נדרה, מעתה בנ"ד אם ישבע בשבועה שיש לה היתר לא הועלנו כלום, ואם בשבועה שאין לה היתר איך יקרא לא חפצתי לקחתה ולא יהי' ראוי לקריאה והקריאה תעכב: ו) והנה בעיקר דין הרמ"א לאסור משום זיקה שיחשב כשתי נשים, קשה לי, שהרי איסור שתי נשים איסור דרבנן והולכין בספיקו להקל, וביבמות דף ל':) ברש"י ז"ל וא"ת הואיל וזיקה חשיבא להיות עלי' כח השני הויא אשת שני מתים דבלאו איסור אחיות אסירא היינו באשה שנפלה לפני שני אחים ומת אחד מהם ולו אשה אחרת, תחשב הראשונה אשת שני מתים שהיתה אשת השני ג"כ אסירה משום זיקה והשני' צרתה] לא היא דזיקת ב' יבמין ליתא מדאורייתא אלא מדרבנן ולא גזור רבנן אלא היכי דעבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו, עכ"ל, וא"כ איך נאמר חרגמ"ה דשתי נשים שהוא עוד קל מדרבנן בשביל זיקה, וצ"ל דהתם לא שייך הגזירה שמא יאמרו שתי יבמות מבית אחד מתייבמת בזיקה גרידא דלא מיחלפא באשתו בזיקה גרידא, אבל ביבמה שייך גזירה דחרגמ"ה דתיקן בה משום קטטה אם ייבמנה: ז) מ"מ צ"ע מנ"ל הא, אימא דלא תיקון אלא על אשתו ממש שהקטטה קרובה, בשלמא אי הוה אמרינן כללא דזיקה איסור כאישות ממש הוה ניחא, אבל השתא דחזינן לענין אשת שני מתים דרבנן לא גזרו בזיקה משום דלא שייך בזה הטעם גזירה שמא יאמרו כנ"ל, ה"נ לענין איסור שתי נשים מנ"ל שאסור גם בזיקה משום חשש שמא ייבמנה, והבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים: ח) ע"כ נראה בשנדקדק לשון הרמ"א סי' קנ"ט דעכשיו בזמה"ז דאיכא חדר"ג שאין לישא שתי נשים אם נפלה לאחד שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו, אשר לכאורה תיבות עד שיחלוץ ליבמתו למותר, דאטו הוה אמינא דאף אחר שיחלוץ יאסור, מי חמירא מאשתו ממש שאם גירשה מותר באחרת, ובעיקר הדין בהגהות מרדכי דכתובות היתה השאלה שאבי היבמה רצה לעכב את היבם מלישא עד שיחלוץ, ובזה התיר, ואחד מהטעמים מאחר שהיא משודכת לו, אשר מזה משמע קצת דבאינה משודכת אסור, והיינו דווקא באופן זה שהיבמה תובעת שיחלוץ לה, והוא מדחה אותה, בזה אוסרין לו אחרת עד שיחלוץ לה, ממנ"פ אם דעתו ליבמה שייך טעמא דקטטה, ואסור לישא אחרת משום זיקה, דשייך בה התקנה משום קטטה. ואם אין דעתו לייבם הרי מחוייב לחלוץ, וכופין אותו לחלוץ, וזה כוונת הרמ"א בשם הר"י מינץ אסור לישא עד שיחלוץ לה, שאם תבעתו לחלוץ והוא אינו רוצה מחמת הנכסים שיש לו טענה שיכול לייבם בזה אסור לישא אחרת דלישא אחרת ולסרב מלחלוץ ביחד אסור ממנ"פ כנ"ל, וצריך לחלוץ תחילה, וזה עד שיחלוץ: ט) וא"כ בנ"ד שכבר קבלו קנין עפ"י הבוררים והוא רוצה לקיים הפסק ולחלוץ והיא אינה רוצית לקיים, א"צ לבוא בטענת יבום, רק שתתן לו הממון שנתחייב לו עפ"י קבלת קנין, ושוב אין איסור בנשואי אחרת כנ"ל: י) ובפרט לפמ"ש בתשו' ב"י סי' י"ד שהתיר לאשכנזי שהוא עכשיו בספרד לישא אשה על אשתו הגם שכתב הר"ן בתשו' סי' מ"ח שהדין דאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם, אינו אלא במנהגים ולא בחרם, דאקרקפתי דגברא רמי, ומ"מ כיון שכתב הרשב"א בתשו' דרגמ"ה לא החרים רק עד סוף אלף החמישי עכשיו אינו אלא מנהג וכיון שהלך למקום אחר מותר עיי"ש, ובמנהג נראה שכשבטל הטעם בטל המנהג, דלא מצאנו אלא בדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, והיינו שנגזר בקיבוץ חכמים לא במנהג, והרי לא ראינו ולא שמענו מי שייבם, ודאי בטל הטעם, רק באופן הנ"ל שממאן מלחלוץ בטענת יבום שבזה אוסרים ממנ"פ כנ"ל, ועיין בתשו' שאג"א החדשות שחולק על הרמ"א לגמרי, ומסיים לית מאן דחש לה לאסור משום זיקה שיחשב כשתי נשים, לזאת הנני מסכים להתיר לו לעשות שידוך ולישא, רק שיהי' מוכן לחלוץ בכל עת לקיים הפסק שיפסקו הבוררים עפ"י קבלת קנין אם קבלת קנין כד"ת: יא) מה שיישב כבוד מעלתו דברי הרשב"א ריש יבמות בנתן גט על מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאת לאחיו של פלוני ונפלה לפני פלוני ליבום דלא אמרינן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, (נראה שיש כאן חסרון] ותמוה כמו שתמה בעה"מ דאטו חמור נדר מחייבי לאוין דחולצת מטעם דתפסי בה קידושין כ"ש ביבמה שנדרה דתופסין בה קידושין כמו בכל הנשים, ותירץ רו"מ דאלמנה מן הנשואין הוי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, ומהראוי שעשה דיבום ידחה כמו בזקנו דכהן מצורע בנזיר (נ"ח:) אך משום דעשה דיבום נמי קל, דאי בעי חליץ לה, וחשוב כמו ישנה בשאלה ואינו דוחה ל"ת ועשה, וכיון דאין איסור לייבם רק משום דיש לה תקנה בחליצה, וא"ת שאין לה תקנה בחליצה שוב עולה ליבום, אך שלא תאמר עכשיו אינה מתייבמת במת לזה גלי קרא דיבמתו, ומ"מ הוא מטעם הנ"ל: יב) והנה פיו פתח בחכמה שהגם שדברי התוס' הם שכנגדו שהקשו על רש"י שפירש שכן הכשר